במקום רופא או עורך-דין: מגרש הפרפרים
כמה רחוק מוכן ללכת אב שרוצה לראות את בתו מאושרת, אחרי ששוב היא מסיימת מערכת יחסים נטולת ריגושים? סיפור על פרידה, חתונה, רכבות הרים וגיבורים אמיתיים
יש נסיבות שבהן גם מילה אחת יכולה לפצוע. כאב לי כשגל סיכמה כך מערכת יחסים בת חצי שנה, אבל האמנתי שבמילה "חנון" היא רק ביטאה את אכזבתה מהיעדר ריגושים. חשתי שהיא קרובה מאי פעם לוותר על הפרפרים ואחרי שלושה ימים של נדודי שינה מצאתי עצמי מתקשר למשרד שלה. האנדרנלין בקולה נפל שדוד ברגע בו שמעה את קולי.
"אני לא רוצה לדבר על זה".
"רק רציתי לשמוע שאת בסדר", התגוננתי.
"אני בסדר. אל תדאג", ההתקפה שלה נחלשה.
"זה פשוט שאני רוצה להבין", ניסיתי שוב בעדינות.
"בבקשה אל תקשה עליי. אין לי כוח לנתח את זה. טוב?"
"אני מצטער. כל כך קיוויתי שהקשר הזה יוביל לחתונה".
"אתה יודע מה, יש לי רעיון בשבילך".
"כן?"
קולה הפך שוב קליל, כמו שזכרתי אותו מלפני שנים. "אתה תכיר לי מישהו שווה באמת, ואני מבטיחה להתחתן".
"איך מזהים מישהו שווה?"
"אחד שמרגש. אחד שאפילו אתה תתרגש כשתראה אותו".
"חמודה, אני לא יודע כמה אני יכול להתרגש מבחורים צעירים. אבל אני מבטיח לחפש".
"אני סומכת עלייך, חייבת לרוץ. ביי אבא".
לוכד הפרפרים
ילדים לא מבינים כמה שהשמחה שלנו מחוברת לאושרם. הם לא משתפים אותנו בכלום, ואם כבר משחררים כמה משפטים בארוחת שישי או בשיחות טלפון קצרות זה נשמע כמו צופן מתוחכם. בלילה אנחנו מנסים לפענח את הסוד מאחורי צירופי המילים כדי לנחש את מקומכם המדויק בעקומת האושר, כי עד כמה הזוי שישמע, המיקום יקבע את איכות השינה שלנו. אם אתם חמש בסולם האושר נישן בקושי חמש שעות, שבע זו שינה טובה, ואם עשר, טוב, לא לצריך להגזים, בגילנו לא ישנים יותר משבע שעות אם זו לא הרדמה.
בלילה סיפרתי לאשתי על התוכנית, ועם כל משפט התלהבתי יותר. אמרתי לה שהחלטתי לקחת את תפקיד לוכד הפרפרים בשביל הבת שלנו. אשתי צחקה. "שמעון, באמת. אתה מאמין שתוכל למצוא לגל מישהו שירגש אותה? אני ניסיתי כמה פעמים ואף אחד לא עבר את הדייט הראשון".
"הבעיה היתה שחיפשת לה מישהו יציב, רופא".
"למה אתה אומר רופא? הכרתי לה גם עורך-דין ורואה חשבון. מה רצית, מאלף אריות?"
"זה לא המקצוע, שולה. זה הגבר מאחוריו. המראה, החיוך, הביטחון, הקסם".
אשתי הביטה בי בספקנות. "תכבה את האור ותפסיק עם הקשקושים".
כיביתי את האור, אבל לא הפסקתי עם הפרפרים. את הפרויקט הזה החלטתי לעשות לבד. גלשתי באינטרנט, דיברתי עם חברים והתייעצתי עם מכר מהמילואים שהתמחה בפסיכולוגיה בין זוגית. אחרי שבוע אמרתי לגל שנתתי את הטלפון שלה לסטפן.
גל צהלה. "אבא, אתה מתוק. מאיפה שלפת שם כזה?"
"בן של חבר מהמילואים", מלמלתי.
"איזה מקסים. בכל אופן, אני לא באמת אצא איתו, אתה יודע. אחרי הטיפוסים הכבדים שאמא הכירה לי אני לא רוצה עוד אחד שיכניס אותי לדיכאון".
בתי דיברה בביטחון, אבל לא ידעה שהתכוננתי כראוי. כמו שאומרים: בשביל בת רדודה, תמונה אחת שווה אלף תשובות.
"וואו, איזה חתיך. מאיפה שלפת אותו? החבר שלך עושה מילואים בשבדיה?"
אוסף מודיעין
כבר אמרתי לכם שאנחנו ניזונים מפירורי המידע שאתם זורקים במהלך הארוחה. אלא שאותי פירורים אף פעם לא מספקים, וכשגל היתה מסתגרת במטבח אחרי האוכל ומתחילה לדבר בטלפון, הייתי מפלח ממנה את הפירורים. פיתחתי שיטה. הייתי אומר לשולה שתנוח בסלון ואני אדאג לתה וקינוחים.
וכך, כשהבאתי מהמטבח את קנקן המים החמים והכוסות קלטתי את גל אומרת: "יו, דנה, יש לי אבא מדליק. זוכרת איך אמא סידרה לי את כל החנונים בעולם? הוא, בניסיון ראשון, הכיר לי את הבחור הכי שווה". כש"שכחתי" את הסוכר, ליקטתי את "תחשבי על שילוב של בראד פיט וג'ורג' קלוני". נכנסתי לקחת כפיות לתה תוך כדי "שיער בלונדיני, ופנים שזופות. יש לו יאכטה במרינה".
סטפן גרם לגל שלי להתרגש. הוא הביא אותה להתלהבות שהזכירה לי את הזמנים בהם היא קפצה ושרה בקולי קולות, לפני שגילתה את המין הגברי. אבל לא היו מתנות חינם. סטפן היה גבר שידע להקפיץ את עקומת האושר לתקרה, אבל גם להטיח אותה לרצפה. וכמו בילדות, גם הנפילה היתה חזקה, מלאה בכי ודרמות.
בלילה, אני ושולה שיתפנו מודיעין. "אני לא אוהבת אותו, שמעון. הוא לא נראה לי רציני, אני מרגישה שהוא משחק עם הלב של הבת שלנו".
"כבר שנים שלא ראיתי אותה עם אנרגיות כאלו עצומות", תרמתי את חלקי.
"אתה יודע שהיא לא נרדמת עם האנרגיות האלה? דיברתי עם נעמן והוא סיפר שהיא התחילה לקחת כדורי שינה".
"היא בקשר עם נעמן?"
"אל תתלהב, היא רק ביקרה אותו בשביל הכדורים".
רכבת הרים
נעמן אינו גיבור הסיפור, למרות שהייתי שמח אם היה נכנס לחיינו כגבר של בתי. הוא לא יפה כמו סטפן, אין לו יאכטה וחוש הומור, אבל הוא איש טוב וידעתי שאהב את גל. אפילו היום, כשהיא מאוהבת באחר, הוא עדיין מחכה לה. ניחשתי שנעמן לקח בעצמו כדור שינה אחרי שגל הגיעה לבית המרקחת שלו עם מרשם לכדורים שירגיעו את ההתרגשות מהחבר החדש."את יודעת שיש לסטפן בריכה בחצר?" ניסיתי להלהיב את אשתי.
"מה טוב בבריכה, שמעון? גל אוהבת ים. אני גם לא מבינה מאיפה הכסף. הוא סיפר לה שהוא יועץ אבל אין לו כרטיסי ביקור או משרד. אולי הוא סוחר סמים?"
"זה בגלל שאני הכרתי לה אותו?"
"די, שמעון. אני דואגת. יש לי הרגשה לא טובה לגביו. יום אחד אומר שהוא אוהב אותה, וסוף שבוע לאחר מכן נעלם עם תירוצים עלובים".
"שולה, גל אמרה לי שאם אני אכיר לה גבר שירגש אותה, בסוף תהיה חתונה".
"אולי תהיה חתונה," נאנחה אשתי, "רק אני לא יודעת אם אהיה בחיים עד אז".
אם בהתחלה חשבתי שסטפן החזיר את גל להתרגשות של הנדנדה בגן, גיליתי בהמשך שהוא שידרג לה את עקומת האושר לרכבת הרים. לא עוד נדנודים קלים, כי אם סערות ענק, עליות לגבהים מטורפים של התרגשות ונחיתות שמפילות את הלב לתחתונים. פעם הוא לא בטוח שהוא אוהב וממש למחרת מפתיע עם זר פרחים ענק למשרד. מפלרטט במסיבה עם אחת העובדות שלה ובלילה מבטיח שהיא היחידה בחייו.
הלב הזקן שלי כבר לא עומד ברכבות הרים וניסיון החיים לימד אותי שמערכות יחסים שעולות ויורדות בעוצמה סופן להתרסק. לפעמים אני שונא להיות צודק, וכשהגיע הצלצול וראיתי את הפנים של אשתי, ידעתי שצפויים לנו ימים קשים.
גיבור אמיתי
"ירידה לשם עלייה", חזרתי ושיננתי באוזני אשתי מדי לילה במשך החודש בו בתנו היתה שבר כלי. אשתי היתה מגיעה אליה בערבים עם התבשילים האהובים עליה, בעוד שתרומתי היחידה באותה תקופה היתה שיחת טלפון שיזמתי כדי לעדכן את נעמן.
אני לא בדיוק מבין את המילה "חנון". בעיניי תמיד היה אביר. לא רק כשאהב אותה בשקט שלו לפני שחיפשה פרפרים, לא רק בזמן שהמתין לה כשעלתה לרכבת ההרים, אלא בעיקר עכשיו, כשזרק מעליו את הגאווה, טיפס אל האוטו היפני הישן שלו ונסע אליה.
הוא היה שם בשבילה עם כדורי הרגעה מבית המרקחת ופרחים מהחנות בפינת הרחוב. נעמן הוא הגיבור שלי, ולפעמים אלוהים מחייך לגיבורים אמיתיים. שלושה חודשים אחרי שסטפן נבלע בתהום הנשייה, גל בישרה לנו שהיא ונעמן מתחתנים.
"זה מה שקורה כשנותנים לגבר לקחת את תפקיד השדכן של הבת שלו", צחקה שולה, "מצאת את הבחור הכי פחות מתאים בעולם. מזל שנעמן חיכה לה".
אבל למרות השמחה, לא שכחתי את הגיהנום שעברנו עם סטפן. "זה שקע כבר בים, שמעון. אתם הגברים, לא יודעים להשאיר מאחור דברים שנגמרו".
"אני לא יכול לשכוח".
"מספיק," אשתי הביטה בי בדאגה. "שלא תתחיל עכשיו עם הנקמות שלך, טוב?"
שתקתי.
סוגר חשבון
שולה וגל כבר היו עמוק בתכנוני החתונה, אבל לי נותר חשבון פתוח עם האקס. ביום שלאחר בשורת החתונה, מצאתי עצמי צועד למשרד של סטפן. לגל הוא לא סיפר איפה הוא עובד, אבל המקורות שלי יודעים למצוא כל אחד. עליתי במעלית המגדל היוקרתי והאנדרנלין טיפס איתי בכל קומה.
פניתי לחדרו של סטפן תוך התעלמות מצעקותיה של פקידת הקבלה המלוקקת, והתיישבתי על כסאו המרופד. הכנסתי את היד לכיס הפנימי של המקטורן וסובבתי את הכסא לכיוון הדלת. סטפן נכנס אחרי עשר דקות ועל פניו ארשת רצינית. "אמרו לי שאתה ממתין במשרד, איזו הפתעה".
"אתה באמת מופתע?", רכנתי אליו.
"האמת, ציפיתי לך כל יום".
פניו לבשו פתאום חיוך קליל שגרם לי להבין למה התכוונה גל כשסיפרה איך היה מחליף מצבי רוח בשנייה ולוקח אותה מעלה-מטה. ברגע החיוך שלפתי מכיסי את העט.
סטפן ספק כפיו בהתלהבות. "אמרתי לך בפגישתנו הראשונה שאני לא עובד בשביל הריטיינר. לא הייתי מגיע ליאכטה ללא דמי ההצלחה. מתי החתונה?"
"ביוני," אמרתי ופתחתי את פנקס הצ'קים.
"אני מאוד שמח בשבילך. לא היה קל, אבל בסוף הוצאתי לה את הפרפרים מהראש. ככה זה עם בחורות שמחפשות ריגושים, הן צריכות אחד כמוני שינער אותן". הרמתי אליו מבט חודר. קצת כבוד כשהוא מדבר על הבת שלי.
"זה לא אישי, שמעון. אני עובד עם מאה אבות בשנה וזה תמיד אותו סיפור. הן צריכות להיפגע כדי להעריך מה היה להן קודם ביד".
"גל תהיה מאושרת עם נעמן", אמרתי בעודי רוכן על הפנקס.
"אני בטוח. תרשום את זה לפקודת 'מגרש הפרפרים בע"מ' ושיהיה במזל טוב".
