למה אנחנו אוהבים מהירות

בואו נתייחס לזה כנתון. אנחנו - גברים, גברים ברוחם וגברים בירוחם - אוהבים מהירות. השאלה היא למה. מה במעבר על פני מרחק נתון בזמן הקצר ביותר עושה לנו את זה? ומה זה בכלל ה"זה" הזה שהוא עושה לנו?

לפני שמנסים בכלל למצוא את התשובות לשאלות האלה, צריך להגדיר מה זאת בעצם מהירות. אז ככה: ההגדרה הפיזיקלית אומרת מרחק חלקי זמן, כלומר הדרך שעובר גוף מרגע נתון אחד לשני. רק מה, לא נראה לי שזה מה שאנחנו אוהבים. זאת אומרת, מי שהנוסחה D לחלק ל־T שווה V עושה לו ריגושים סמויים, שיבושם לו. אני מצדי צריך הגדרה רחבה יותר.

בשביל למצוא הגדרה אחרת, בואו נשאל שאלה פשוטה: אם 350 קמ"ש על הישורת הקדמית במירוץ פורמולה 1 זה מהר, אז 60 קמ"ש על אופנוע אינדורו בין עצים ומעל סלעים זה לאט? ובכן, על פי ההגדרה הפיזיקלית התשובה היא כן חד־משמעי. בהשוואה למכונית מירוץ, האופנוע נוסע לאט. אבל אם אי פעם יצאתם עם אינדורו לתוואי המדובר, במהירות המדוברת, אתם יודעים טוב מאוד שהתשובה היא לא. בין הרים ובין סלעים, 60 קמ"ש זה מהר. אפילו מהר מאוד. המסקנה היא שאנחנו אוהבים לא את המהירות עצמה, אלא משהו מעט יותר אמורפי. כדי לשמור על בהירות ופשטות, נקרא לזה "תחושת מהירות". ההרגשה הסובייקטיבית שנוצרת מהמהירות האובייקטיבית, הפיזיקלית, ביחס לתוואי הנסיעה או לתנאי הדרך.

ועוד משהו קטן לפני שאנחנו צוללים לעומק: תחושת מהירות היא משהו שמשתנה מאדם לאדם. מהירות מסוימת על תוואי נתון תיראה לאחד התאבדותית, ולאחר מנהלתית. זה נוגע גם לאחת הסיבות הכי משמעותיות שבגללן אנחנו רודפים אחרי מהירות, אבל איתה נסתבך אחר כך. קודם ננסה להבין מאיפה באה התחושה הזאת.

כי זה בראש

אם תשאלו מומחים לעניין, או סתם ספיד־ג'אנקיז, תגלו שאחת הטענות הרווחות לגבי תחושת המהירות היא שאנחנו בכלל אוהבים כוחות ג'י ולא קמ"שים. זה אומר שאם ניסע למשל על כביש ישר ופתוח מתל אביב לאילת בב.מ.וו 740i, במהירות קבועה של 240 קמ"ש, אין ספק שתוך שלוש דקות נשתעמם עד מוות. אבל אם נכניס בכביש הזה פיתולים ארוכים ופתוחים שייצרו כוחות צד באותה המהירות, מה שיקרה זה שלא נרגיש לאן נעלמו הקילומטרים. והרעיון הזה עובד יופי גם עם פיתולים הרבה יותר הדוקים, ובמהירות של 100 קמ"ש.

אז כן, בהחלט ייתכן שהקטע הוא דווקא כוחות הצד, התאוצות והבלימות. אבל חשוב לזכור שגם הם מושפעים מהיחס שבין המהירות לתנאי הדרך. נגיד שהיינו נוהגים באותה ב.מ.וו לאילת, רק שבמקום כביש מתפתל היינו נוסעים על מגרש אספלט אחיד ברוחב 70 קילומטר; במקרה כזה, לא משנה כמה כוחות צד היו פועלים על הרכב וכמה פיתולים היינו ממציאים לעצמנו, העובדה שהם לא קשורים לתוואי נסיעה מוגדר שמכתיב את הדרך היתה מחזירה אותנו לאותו שעמום.

מכאן שאנחנו לא אוהבים רק את כוחות הג'י, אלא גם ובעיקר את התחושה שמעבירים עצמים שעוברים קרוב אלינו במהירות גבוהה. זה למה לא מקבלים אורגזמה על ג'מבו שנע ב־1,000 קמ"ש ברום טיסה: אין שם תחושת מהירות.

אוקיי. אז אפשר להבין שמדובר כאן בעניין ביולוגי שמצית תגובה פסיכולוגית, ובאותה מידה גם בעניין פסיכולוגי שגורם לתגובה ביולוגית, כלומר להרגשה הפיזית שלנו. וזה כבר מקרה של ביצה ותרנגולת, אבל שניהם לא הכי מהירים, אז על הזין מי הגיע קודם. מה שצריך לעניין אותנו, עכשיו כשהבנו מה אנחנו אוהבים, זה הקטע של הלמה.

כדי לקבל הסבר קצת יותר רציני מזה שיכולים לספק אופנוענים ונהגים מוכי כלבת מוטורית, פניתי לפרופ' קרלו שטרנגר מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. שטרנגר, שהוא גם אופנוען ונהג שנותן גז בפניות, מחלק את אהבת המהירות לשני מרכיבים מרכזיים: שליטה וילדותיות. הצד הילדותי בא לידי ביטוי ברצון האינפנטילי להתגרות בחוקים אנושיים. זה שיודע שאסור, אבל רוצה לנסות ולעשות בלי להיתפס. פייר, אני באופן אישי מתחבר לצד הזה מצוין, אבל נדמה שהוא פחות מעניין ורלוונטי מבחינתו. אני מתכוון, תחשבו על זה רגע: לנהגי מירוצים מותר לעשות את מה שהם עושים, והם עדיין עושים את זה. אז העיקר הוא עניין השליטה.

שטרנגר מסביר שמשהו דוחף אותנו באופן טבעי לחפש סיטואציות מסוכנות שבהן נוכל לחוות שליטה - ועדיף שגם נדגדג בהן את סף אובדן השליטה. האתגר שהסכנה מעמידה בפנינו והתחושה שנחלצנו ממנה כשידינו על העליונה, עושים לנו את זה משחר ההיסטוריה. הדחף הזה בדיוק הוא מה שהביא את בני האדם לגדולות בכל התחומים: החל מלצוד פיל במקום צבי, דרך הפלגות לגילוי יבשות וטיסות סילוניות, ועד לניהול רומנים אסורים עם המזכירות שלנו.

ככה זה. האדם ניסה מאז ומתמיד להתמודד עם כוחות הטבע, ולמצוא דרכים לתמרן אותם. המשיכה הזאת לאתגר ולסכנה קשורה בקשר ישיר ליצר השליטה; הפחד האנושי הכי גדול הוא הפחד ממוות, והדרך של כמה מאיתנו להשיג שליטה על הפחד הזה היא לשחק איתו.

כי זה בדם

עכשיו אתם בטח ממלמלים לעצמכם שהקטע שלכם עם מכונית ואופנועים ממש לא קשור לפחד ולסכנה, ושלא משם אתם שואבים את ההנאה שלכם ממהירות. ובכן, תפסיקו לזיין את המוח. תבינו, כשאני מדבר על פחד אני לא מתכוון לעוצמות משתקות שמוציאות מאיתנו יללות של כוסית. עוצמת הפחד שמדליקה אותנו היא זאת שמייצרת, נניח, רכבת הרים. יש מי שבכלל לא יגדירו את העוצמה הזאת כפחד של ממש - אבל הגוף מגיב לזה בדיוק ככה. בפחד. וכאן אנחנו מגיעים לעניין הפיזיולוגי.

כשאנחנו מתחילים לפחד - שוב, הרבה לפני רמת היסטריה - הגוף מתחיל לשחרר אדרנלין (או ליתר דיוק אפינפירין), הורמון מבלוטת יותרת הכליה שתפקידו להכין אותנו למצבי לחץ. האדרנלין גורם לשינוי סדר העדיפויות באספקת הדם: על ידי כיווץ כלי הדם באזורים שלא חיוניים להישרדות, הוא מווסת את זרימת הדם הרווי בחמצן אל הידיים, הרגליים והמוח. מה שקורה מכאן זה שכלי הנשימה והאישונים מתרחבים, רמת הסוכר בדם עולה ואנחנו הופכים לסוג של נינג'ה. בגלל שתחושת החיות הזאת מגניבה לאללה, אבל זמן ההשפעה של החומר קצר מאוד, די מהר המוח מבקש עוד ונוצר מצב של התמכרות. המצב הזה יביא אותנו בסופו של דבר לייצר שוב את התנאים שיספקו לנו עוד אדרנלין. זאת אומרת שאם קיבלת את הפצצה על מכונית או על אופנוע במהירות מסוימת, אתה תחזור בדיוק לשם.

לצד הכימיקלי יש אספקט נוסף: נהיגה או רכיבה במהירות דורשות מאמץ גופני לא מבוטל, במיוחד אם הן נמשכות הרבה זמן. כשזה קורה, הגוף מתחיל לשחרר אנדורפינים - ותנו לי להגיד לכם שהם מגניבים לגמרי. אנדורפינים משככים כאבים, מפחיתים את התיאבון, מפחיתים מתח וחרדה ויוצרים תחושה של אופוריה. והכי כיף: כשעוסקים במשך תקופה ארוכה בפעילות שמייצרת ריכוזים גבוהים של אנדורפינים, הגוף מפתח רגישות יתר להשפעה שלהם. ואז זאת כבר ממש חגיגה.

הבעיה מתחילה כשאנחנו משתפרים. ברגע שלמדנו לשלוט בכלי מסוים, במהירות מסוימת, בתוואי מסוים - אנחנו פחות מפחדים ופחות נהנים, ומתחילים להרגיש חסך בחומרים המופלאים האלה שהגוף שלנו משחרר ככה בחינם. מכיוון שהמוח שלנו יודע מאיפה הם באים, הנטייה היא להגביר שוב את המהירות ולהתחיל מחדש את הג'וי רייד.

כי למה לא

הקשר בין הפסיכולוגיה לפיזיולוגיה מסביר מה גורם לנו לרדוף אחרי תחושת המהירות, אבל בסופו של דבר יש לכל אחד מאיתנו תשובה פרטית לשאלה "למה אנחנו אוהבים את זה". אדרנלין ואופי של מרקו פולו הם רק הבסיס; לפעמים מצטרפת לזה גם הפליאה מהיכולות של המכונה שמטיסה אותך במוג'לו, בית גוברין או יערות קק"ל. או עניין התחרותיות, מה שמחזיר אותנו לטיעון שתחושת מהירות היא עניין סובייקטיבי: אחרי הכל, אתה לא רוכב או נוהג לגמרי לבד. תמיד יהיה מישהו שיעבור אותך בנונשלנטיות בדיוק כשאתה בטוח ששומאכר היה יורק דם כדי לעמוד בקצב שלך. וזה יגניב אותך. ואתה תדחוף עוד קדימה ולמעלה. ולא משנה כמה תכחיש, האגו שלך יעבוד על פול טורים. ואז תפחד, ואז ישתחרר אדרנלין, ואז תלחץ יותר חזק.

גם באסה מהחיים יכולה לגרום לך לחפש את הפרוזאק שמציעה המהירות. אחרי יום של לימודים מעצבנים, או ילדים צורחים, או סתם מחלות וקשיים וחרא של יומיום, סופסוף תרגיש שיש לך שליטה על משהו. ולא סתם, אלא על משהו גדול. שיא הטכנולוגיה, עם ערימות של כוחות סוס שאתה מצליח להשחיל דרך משהו נצחי כמו חוקי הפיזיקה - ואפילו נשאר בחיים כדי לספר על זה.

אז כן, כל אלה יכולות להיות תשובות ל"למה אנחנו אוהבים מהירות", גם אם אנחנו לא תמיד מודעים להן וסתם מחייכים כמו חולי נפש אחרי שהגענו מתל אביב לאילת בשעה ו־50 דקות. ואם כבר ירדנו מהקטע התיאורטי, אז דווקא אמא שלי - אישה שאם היתה נוסעת יותר לאט היתה מתקדמת אחורה - מגדירה את זה הכי פשוט. כשאני יכולה והכביש פתוח, היא אומרת, אני נוסעת מהר כי זה כיף.