אזרחות ליהודים בלבד?
האזרחות בישראל, שנתפשת כמעיל נוצץ ואקסקלוסיבי, חייבת להתבסס על ערכים דמוקרטיים שוויוניים, כפי שהציעו אבות הציונות, יהדות התפוצות וגם ארגון עדאלה
האזרח עזמי בשארה אינו אלפרד דרייפוס. הוא לא שירת כקצין בצה"ל ולא רואה עצמו חלק מהזהות הישראלית הדומיננטית, ובכלל - הפרשה שלו עדיין לא נולדה. אבל הוא אזרח המדינה, בשר מבשרה, כמו גם הציבור שבחר בו לייצגו בכנסת. לכן תגובת הציבור היהודי והרוח התקשורתית העזה, הנושבת בלהט נגד הציבור הערבי כולו, מזכירה את הסיפור ההיסטורי ההוא. אך לא פרשת עזמי בשארה לבדה מאתגרת את היחסים בין יהודים לערבים כעת, אלא גם מסמכי החזון שהניחו לאחרונה הערבים אזרחי ישראל על שולחן השיח הציבורי. בניגוד לפרשת בשארה, שרק מעלה מיצי שנאה עכורים נגד המיעוט, מסמכי החזון הביאו לוויכוח סוער אך לגיטימי.
יש במסמכים הצעות פרגמטיות עם יעדים בני השגה, סעיפים קשים לעיכול וגם כאלה הנתקעים בגרונו של הקורא הציוני, כגון הגדרת הציונות כתולדה של פעולה קולוניאלית מעצמתית. אך יש מוטיב אחד, אשר משמש למסמכים תשתית תפישתית והוא: האזרחות במדינה. הכותבים, ובעיקר המתדיינים בעקבותיהם, מקפידים לבסס את תביעתם לשוויון מהותי על יסוד אזרחותם במדינה. כמיעוט יליד בארץ הם אינם מסתפקים באזרחות פסיבית, אלא מרחיבים אותה לתביעה לנטילת חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, כמו גם נציגות מתאימה בכל מוסדותיה. נשמע מוכר? כן. זהו הנוסח מתוך מגילת העצמאות, אשר אינו מופיע כלשונו במסמכי החזון של המיעוט הערבי, אך זועק מכל שורה.
כך, למשל, "החוקה הדמוקרטית" של ארגון "עדאלה" מבססת את אופי האזרחות במדינת ישראל על ערכים אוניברסליים של חירות ושוויון. בקטעים אלה מעבירה הצעת עדאלה בקורא הציוני תחושה של חמימות וגעגוע אל אבות הציונות ומחולליה, מהרצל ועד למנסחי מגילת העצמאות, אשר הסמיכו אותה על ערכים אוניברסליים של חירות וצדק. אין שגריר ישראל באו"ם שלא מסתמך בנאומיו על צדק היסטורי וערכים אוניברסליים של הגנה על המיעוט, המשמשים בסיס לקיומה של מדינת ישראל ולהענקת אזרחות ישראלית ליהודים הנרדפים, כמגן בפני מוראות המאה העשרים.
בקרב יהודי הגולה מבינים את הצורך של ישראל באזרחות שוויונית, גם לתושביה הערבים, ובשנתיים האחרונות אף התארגנו בארצות-הברית מנהיגים יהודים מרכזיים לקידום נושא זה. מבחינתם, אזרחות שוויונית היא ערך יהודי ודמוקרטי ראשון במעלה, ועליו מבססים היהודים את זכויותיהם הצודקות בכל מקום בעולם. אולם דווקא צדק זה זר לנו, ומושג האזרחות המגוננת על האחר נחשב לייבוא של סרח עודף גלותי מיותר. כאן בארץ אבות, צמחה ליהודים אלטרנטיבה לאזרחות והיא - עצם ההשתייכות לעם היהודי. במדינת ישראל האזרחות אינה חליפת מגן לאדם אלא מעיל מפואר, נוצץ ואקסקלוסיבי, ליהודים בלבד.
תיאודור הרצל הושפע רבות מן התגובה האנטישמית של הציבור הצרפתי לפרשת דרייפוס ובמיוחד העיתונות, אשר ערכה דה-לגיטימציה של המיעוט היהודי שם. אך למרות ההצעה של הרצל כי יהודי צרפת ייצאו ממנה אל בית לאומי בארץ ישראל, מונה כיום יהדות העולם כולו יותר ממספר היהודים בישראל ונהנית מהגנת האזרחות בכל מקום. אין פלא שההדגשה של הערבים בישראל היא על אזרחותם, היות שהם חשים בעליל כזקוקים להגנה, אך דווקא מפני מדינתם. האם אזרחות שוויונית המגינה על המיעוט היא קוד מוסרי ומדיני השמור להגנת יהודי הגולה במקומותיהם ומיעוטים אחרים, אך אינו מתאים לשמירה על זכויות המיעוט דווקא במדינת היהודים?
אולי האזרח עזמי לא יחזור בקרוב, אבל שאר מיליון ומאתיים אלף הערבים החיים בישראל חייבים ללבוש את מעיל האזרחות, וליהודים היא נחוצה לא פחות. כהצעת אבות הציונות, ארגון עדאלה ויהדות הגולה גם יחד, האזרחות בישראל חייבת להתבסס על ערכים דמוקרטיים שוויוניים. ערכים ונורמות אלו יהיו לסרגל מודד וגם מצליף, שעל פיו יישפטו בישראל התבטאויות גזעניות של מנהיגים ומעצבי דעה ויימדדו מעשי מדיניות ממשלתית של אפליה על בסיס אתני. בישראל נחשבת תפישת האזרחות כמוצר ייבוא, אך שווה לרכוש אותו הן כעיקרון מוסרי והן ככלי לניהול המדינה.
הכותב הוא מנכ"ל-שותף של עמותת "סיכוי" לקידום שוויון אזרחי
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
