קראתי אתמול (ה') ב"הארץ" כתבה
מרגשת על היעזרותם של הורים לילד שנפטר ממחלה קשה בקבוצת תמיכה מקוונת. היה זה סיפור מדהים נוסף על התמיכה הנפשית והעזרה הממשית שמעניקה קבוצת תמיכה באינטרנט למשתמשים בה – תופעה אותה אנו מכירים זה למעלה מעשור, בעולם כולו.
למרות שאין אומדנים מדוייקים, הרי שמומחים מעריכים כי בכל רגע נתון מתקיימות ברשת למעלה מ-100,000 קבוצות תמיכה פעילות, במגוון נושאים ותחומי
מצוקה, המשרתות עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. גם בארץ
מתקיימות קבוצות תמיכה מקוונות במספר גדול ובהשתתפות ערה והעדויות על תרומתן רבות מאד.
המחקר על קבוצות התמיכה המקוונות הינו אינטנסיבי ופורה. לוקחים בו חלק בעיקר חוקרים מתחומי הטיפול (פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, ייעוץ, סיעוד, רפואה) אשר בודקים היבטים שונים של המתרחש בקבוצות אלו, כולל התהליכים הקבוצתיים, היחסים הנוצרים בקבוצה, מבנה וארגון הקבוצה, ההשפעות על המשתתפים, תופעות של נזק ומרמה, ביטויי רגש ועזרה, תהליכי החשיפה-העצמית, השפעות של האנונימיות, ועוד.
להערכתי, התפרסמו עד כה בספרות המקצועית של תחומי העיסוק שהוזכרו לפחות 200 מאמרים (חלקם הגדול בעקבות מחקרים אמפיריים) ואף כמה ספרים. בנוסף, בכנסים מקצועיים הוצגו כמה עשרות עבודות במגוון היבטים של קבוצות תמיכה מקוונות.
נדהמתי לקרוא בכתבה הנ"ל את דבריה של פרופ' אווה אילוז,
סוציולוגית באוניברסיטה העברית, הטוענת כי המתרחש בקבוצות אלו אינו אלא "מופע ראווה של הסבל".
לא פחות תמהתי למקרא דבריה של הסוציולוגית ד"ר שירלי בר-לב
מאוניברסיטת בר-אילן והמרכז האקדמי רופין כי "רבים מהחוקרים אכן טוענים שהמניע העיקרי להשתתפות בסבלם של אחרים הוא יצר המציצנות, המוביל לפורנוגרפיזציה של כאב וסבל." שמחתי לדעת שד"ר בר-לב לא מסכימה עם דעה מצוצת-אצבע זו. עם זאת, לאור התמחותן המוגבלת של מרואיינות נכבדות אלו בתחום הרלוונטי, אני מציע להתייחס למילים אלו בפקפוק רב.
כמי שמתמצא היטב בתחום זה שנים רבות, מעורב במחקר ובפיתוח בו בארץ ובעולם למעלה מעשור, מכיר חוקרים רבים בתחום, ושולט היטב בספרות המקצועית הרלוונטית (אני מתנצל אם זה נתפס כמשהו שחצני, אך לא זו כוונתי) – אני חייב לומר שאמירות אלו לא רק שאינן מקובלות ואינן לקוחות מדברי העוסקים בתחום זה, למיטב ידיעתי, אלא שהן מהוות ביטויים שרירותיים שאינם משקפים את הנכתב, הנאמר והנחקר, לפחות באותם מאות מקורות מדעיים אותם אני מכיר.
אין לי ספק שמציצנות מהווה מניע מסויים בהתנהגותם של אנשים לא מעטים, בדומה לנהייתם לקריאת מדורי רכילות. אין לי גם ספק שיש כאלו הזועקים לתשומת-לב באמצעות פרסום פומבי של סבלם.
אך להכליל ולבזות המוני משתתפים הנעזרים בסבלם בקבוצות תמיכה – המהוות עבורם אמצעי אמיתי, אפקטיבי, במקרים רבים בלעדי, לעזרה אמיתית – במילים בוטות, אפילו מעליבות, ללא כל כיסוי הגיוני או אמפירי, זוהי שרלטנות לשמה. אינני יודע מיהו המקור להכפשה ולביטוי גנאי אלו ואם בכלל יש כזה, אך נראה לי שהפרחת ביטויים – במיוחד המתייחסים לאנשים במצוקה רגשית קשה – חייבת להיות קצת יותר אחראית. הייתי מצפה גם מהכתבת ב"הארץ" לעשות עבודה קצת יותר מעמיקה, אך כבר מזמן נואשתי ממקצועיותם של עיתונאים.
מרושתים - לבלוג המלא
