גרגורי שרד את השואה, אך מתחרט שעלה לישראל

"אם הייתי יודע מה מצפה לי בארץ, לא הייתי עולה לישראל". כך מסכם גרגורי קרטשטיין, ניצול שואה בן 78, את נסיונו להשתקם מזוועות השואה, לאחר שעלה ארצה מברית המועצות. כיום הוא מתגורר עם אשתו אווה בדירת עמידר צנועה בשכונה ד' בבאר שבע. שלושת ילדיו מתגוררים אף הם בישראל. 

כשכוחות הכיבוש הגרמנים התקדמו לעבר ברית המועצות, היה קרטשטיין בן שמונה. הוא התגורר אז עם בני משפחתו במולדובה. "החלטנו לברוח וכך גם עוד אלפי אנשים. אבל לא הספקנו. כשהיינו אמורים לחצות את הנהר, הם השיגו אותנו. הנאצים אילצו את כל היהודים להסתדר בשיירה והתחלנו ללכת. הלכנו שבועיים או שלושה דרך אוקראינה, בלי אוכל ומים. הנשים האוקראיניות זרקו לנו אוכל וזה היה הדבר היחיד שאכלנו. ראיתי אנשים נופלים, מתים. מי שלא היה מסוגל ללכת, פשוט ירו בו למוות".

מי ששרד את המסע הגיע בסופו של דבר לגטו פשצ'ני שליד אודסה, שם פיתח קרטשטיין שיטות הישרדות משלו. אמו למדה אותו לסבול בשקט, לא לבכות. גם כשביקש לשחק מעט עם הילדים האחרים, לא קיבל אישור להתרחק מדי. "הייתי קטן ולא חשבתי יותר מדי. הבנתי שאני במקום סגור ואין לי אפשרות לצאת ממנו. כל הזמן הייתי רעב וחשבתי המון על אוכל". כשמלאו לו עשר שנים צירפו אותו הנאצים למבוגרים ואילצו לעבוד בעבודות פיזיות קשות. "מי שהיה חלש ולא היה מסוגל לעבוד, פשוט הרגו אותו. אני לא יודע איך שרדנו את זה".

אחותו הגדולה הייתה אז נערה צעירה בת 14. "בלילות הגרמנים ומשתפי פעולה עם הנאצים חיפשו נערות צעירות בבתים, ולכן כולם ניסו להחביא אותן. אנחנו חיפשנו את אחותי לחולה והיא העמידה פנים שהיא מרותקת למיטה. פעם אחד נכנס למקום שלנו גרמני יחד עם המפקח היהודי ושאל מדוע אחותי שוכבת במיטה וכששמע שהיא חולה, שלף את נשקו ורצה להרוג אותה. היהודי שהתלווה אליו הצליח לשכנע אותו שהיא כבר בשלבי הבראה וכך הציל את חייה".

קרטשטיין בטקס סיום לימודי רפואת שיניים

למרות הכל שרדו הוא ובני משפחתו את המלחמה, וקרטשטיין סיים לימודי רפואת שיניים ואף הפך למנהל מחלקה ומרצה באוניברסיטה בקזחסטן, שם גם הקים משפחה. בתחילת שנות ה-90, כשהחל גל עלייה הגדול של יהודי ברית המועצות, החליט לעלות לישראל, "לא בשבילי, בשביל הילדים והנכדים", הוא מסביר.

הבטיחו שיהיה ממש טוב בישראל

החלטתו לא הייתה ספונטנית. הוא ואשתו הצליחו לקיים בכבוד את משפחתם, וממשלת ברית המועצות אף העניקה להם הטבות. "אבל הבטיחו לי שיהיה ממש טוב בישראל, ולכן לא חבל לעזוב את כל מה שהיה לי. אמרו לי גם שאין מה לדאוג לגבי הדירה, אחרי שנה בישראל נקבל דירה במקום זו שהשארנו שם".

אך לא כך נראו הדברים במציאות. "אחרי שחיינו בבית משלנו נקלענו כאן למצב שבו אנחנו צריכים לשכור דירות איומות. גם הדירה שקיבלנו במצב נוראי, זה הפך אותנו לעוד יותר חולים. לא מספיק סבלתי, אני צריך לסבול גם עכשיו. השכונה שאנחנו גרים בה מלאה בנרקומנים וכמה פעמים ניסו לפרוץ לנו לדירה".

כעבור יותר מעשור בישראל אומר קרטשטיין שאם היה יודע מראש מה מצפה לו כאן, לא היה עולה לארץ. "הייתה לי אופציה להגר לארצות הברית או לגרמניה, אבל החלטתי שאני יהודי ורוצה לגור במדינה שלי, במדינת היהודים".

כמו קרטשטיין ישנם עוד ניצולי שואה רבים שעלו ארצה ממדינות חבר העמים החל משנות ה-90 המוקדמות, ומצבם אינו מעודד. עמותת "עמך", מרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה והדור השני, מפעילה מועדון לעולים דוברי רוסית בבאר שבע, אליו הם מגיעים כדי לחלוק את מחשבותיהם ולקחת חלק בפעילויות.

העובדת הסוציאלית נטליה חבורוסטיאנוב שמפעילה את המועדון, הסבירה כי בניגוד לניצולי שואה שהגיעו לארץ בשנות ה-50, העולים מחבר העמים סובלים מבעיות רווחה קשות בנוסף לטראומות הכרוכות בשואה. "הם לא מצליחים להשתלב בחברה החדשה ומתלוננים על הפערים בין הדורות. ילדיהם ונכדיהם אינם מבינים אותם", סיפרה. מצבם הכלכלי הקשה אינו מאפשר להם לסייע לילדיהם.

גרגורי פגיס, יו"ר ארגון קורבנות וניצולי השואה בישראל, מטפל בפניותיהם של יותר מ-5,000 ניצולים, רובם דוברי רוסית. "אלו אנשים שהגיעו לארץ בגיל מאוד מבוגר, אין להם סיכוי ללמוד שפה ורובם אינם חשים בבית. רבים בקושי מתקיימים ובנוסף נאלצים לשלם המון עבור תרופות. אין להם יכולת כלכלית לשלם אפילו עבור טיפולי שיניים".

חבורוסטיאנוב הוסיפה: "אחת הניצולות סיפרה לי שבזמן המלחמה היא נאלצה לעבוד כמשרתת באחד מבתיהם של הגרמנים. היום, אחרי שעלתה לישראל, בתה מנקה וילות של תושבים מבוססים. היא לא מפסיקה להגיד עד כמה הסיטואציה הזכירה לה את עברה שניסתה לשכוח".