ברוסיה לא סיפרו לי על השואה

"הילדים שמגיעים מרוסיה פחות יודעים מה זה שואה". המשפט הקשה הזה, שאומרת אנה קיפניס, מרכז בתוכו את כל המאמץ שלה ושל חבריה. מאמץ שנועד להביא לכך שילדי עולי חבר העמים יספגו את האירוע הקשה ביותר של היהדות בעידן החדש. 

ויש עדיין דרך ארוכה. "כשאחד הילדים שאל 'מה זה אושוויץ', חשבתי לעצמי שאם נערים שואלים שאלות כאלה ולא יודעים - זה דבר שמצריך תיקון", אומר בעלה של אנה, מיכאל קיפניס, מנהל קבוצה אשדודית של הפרויקט "אני ממשיך לחיות" שמקיימת עמותת בית קורצ'ק בירושלים. המשתתפים, נערים ונערות בני 12 ומעלה, עלו ארצה מברית המועצות לפני מספר שנים או נולדו לעולים מחבר העמים. דרך הסיפורים, השירים והציורים שנוצרו על ידי ילדי גטו טרזין, הם מנסים להבין את המשמעות של השואה ולנסות לחוש מה עבר על בני גילם שחיו אז.

אנה מסבירה: "אם בכל שנה ביום השואה אומרים לך ומספרים לך את אותם סיפורים ומראים את אותם סרטים, זה הופך לרקע. ברגע שזה הופך לרקע זה כבר לא נוגע ללב. כשאתה מעביר היסטוריה דרך הלב שלך, זה נוגע". לדבריה, "אם נצליח להראות להם את הדמיון בינם לבין ילדים שעברו את השואה, נצליח למצוא נקודות דומות ולהגיד להם: הנה חבר'ה, אתם מאוד דומים להם. וכך נצליח להראות להם מה זה שואה".

הפרויקט כולו מתבסס על ספרה של ילנה מקרוב - "אני ילד מעל התהום. ילדים ומורים בטרזין", שבו דוגמאות ליצירתם של הילדים בגטו. בפרויקט משתתפים שלוש קבוצות שבהן ילדים דוברי רוסית. המפגשים החלו בינואר, ובמסגרתם צופים הילדים בסרטים אודות השואה, מדברים על הנושא ומשתתפים בסדנאות שמעבירה מקרוב, מחברת הספר. כעבור שנה של היכרות עם הנושא ייבחרו המשתתפים המתאימים ויעלו הצגת תיאטרון המבוססת על הפעילות התרבותית של ילדי טרזין.

עד יום שישי האחרון, הכירו משתתפי הקבוצה את האמנות של בני גילם בשואה רק מהסיפורים ששמעו בשיעורים. כאשר הגיעו למוזיאון "בית טרזין", השוכן בקיבוץ גבעת-חיים איחוד, התבוננו בשקט במתנותיהם של בני גילם, שרובם לא שרדו, בציורים שציירו, בבובות ששיחקו איתם. החוויה הפכה ליותר ממשית בעת גישה עם מי ששרדה את טרזין והמשיכה לצייר עד היום – עדנה עמית.

"הציור היה סוג של שחרור"

עמית היתה שם, בטרזין, עיירה קטנה בצ'כוסלובקיה של אז, שנכבשה על ידי הגרמנים ב-1939. בנובמבר 1941 הביאו אליה הנאצים את הקבוצה הראשונה של היהודים, בדרך להפיכת העיירה לגטו טרזינשטאט. הגטו נודע לשמצה משום שהפך ל"התיישבות יהודית לדוגמא", אשר תוצג בפני מבקרים זרים כדי להטעות את דעת הקהל העולמית בנוגע לתנאי החיים האמיתיים של היהודים תחת השלטון הנאצי. למעשה, היו תנאי החיים בטרזין דומים לאלה שבשאר מחנות הריכוז. בסוף המלחמה, שרדו רק כאלף מתוך 12 וחצי אלף הילדים. עדנה עמית, שהיתה אז נערה בת 12, מצאה את המפלט בציור והמשיכה לבטא את רגשותיה בדרך זו עד היום. "ציירנו, כי זה היה משהו אחר, שונה. סוג של שחרור ומשהו רוחני", היא מספרת.

אביה, סבתה ורוב משפחתה הרחוקה של עדנה, אז לילקה בובשובה, נספו בשואה. היא מספרת לילדים על אותו בוקר, שבו קיבלה משפחתה צו התייצבות בתחנת הרכבת. "עד היום אני זוכרת את הקליק של המפתח בדלת, כשנעלנו את הבית. לא ידענו לאן ולקראת מה אנחנו הולכים. אני זוכרת שהלכנו הרבה והתרמיל שלי היה מאוד כבד. אבא שלי רצה לעזור, אבל הגרמנים איימו שיירו בו. פחדתי, כי ראיתי שהם לא סתם מאיימים, אלא באמת הורגים אנשים".

קרין ליפובצקי, בת 13 וחצי מאשדוד, נוהגת לבטא את חוויותיה דרך כתיבת שירים ופרוזה. כשעבדה על המטלה שקיבלה מבית הספר, הגיעה למורשת שהשאירו הילדים מטרזין. "התחברתי לזה, כי הגיעו לגטו אנשים שכתבו וציירו ואני מאוד קשורה לנושא האמנותי", היא אומרת. לאחר ביקורה ב"בית טרזין" והמפגש עם עדנה, הרגישה שהחומר התאורטי הפך לחוויה מוחשית. "עכשיו אני מרגישה שזה משהו שבאמת קרה", היא מודה. "הרגשתי את הכאב שלהם את מה שהם הרגישו. עדנה גיבורה בגלל שהיא עברה את זה. אני ממש לא מדמיינת את עצמי עוברת את הדברים האלה. היא חוותה ועברה דברים שלא כל אחד יכול לעבור".

סבתא-רבא של אילונה גויכמן שהתה 4 שנים במחנה ריכוז ושרדה את השואה. היום, נכדתה בת ה-14 מנסה להבין איך הרגישה סבתה ועוד אלפי ילדים בשואה. היא מודה שהתרגשה מאוד בעת ביקורה במוזיאון. "קשה לי אפילו

 לחשוב על מה הם עברו בשואה, באיזו סיטואציה היו. כשראיתי את הציורים ותמונות של הילדים שהם בגילנו או קטנים יותר מאיתנו, הבנתי שללמוד על השואה זה משהו שאני צריכה לעשות. זה משהו מאוד חשוב, כמו נכס בשבילי . סבתא עברה את זה ואני רוצה להבין איך זה היה".

ארטור קלימנקו, שעלה לפני חצי שנה מאוקראינה, מודה כי במולדתו מעולם לא שמע על השואה. "כשהייתי במוזיאון, היה לי חבל על האנשים שניספו. אבל כשעדנה סיפרה על עצמה, ממש ריחמתי עליה ועל מה שהיא עברה".