לא כמו אף ג'נוסייד
השואה היא תופעה ייחודית בהיסטוריה האנושית, ולא במקרה קרתה דווקא ליהודים. אבל מה עם המחיר הגרמני?
אחת מהשיטות הסמויות של מכחישי השואה היא להתייחס אליה כאל עוד מקרה מצער מיני רבים של רצח עם. אולם השואה היא בפירוש מקרה מיוחד וחד-פעמי בהיסטוריה האנושית. מי שמניח שהשואה הייתה רק עוד מקרה של ג'נוסייד, שאיתרע מזלנו להיות הקורבן שלו - חוטא גם באי הפקת הלקחים החשובים ביותר ממנה.
בניגוד לכל המקרים האחרים של רצח עם, שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא הייתה פעולת נקם של אספסוף זועם, או פרק אפל בסכסוך דמים מתמשך. למחולליה לא הייתה כל עילה לנקום - העם היהודי לא היה אויב, ומעולם לא היה סכסוך כלשהו בין העמים שיכול היה להצית את תאוות הנקם. ניתן לומר לכן שהשואה הייתה מקרה ייחודי של ג'נוסייד בדם קר. היא גם לא בוצעה בידי אספסוף. היא הייתה המקרה היחיד בהיסטוריה בו הג'נוסייד היה תוצאה של החלטה מחושבת. למעשה, ניצניו נכללו במצעה של מפלגה פוליטית, שחלק גדול מהעם הגרמני הצביע בעדה.
היו מקרים אחרים בהיסטוריה בהם הבדלים גזעיים שיחקו תפקיד. אולם בכל המקרים הללו הפערים הגזעיים דחפו קודם כל את הצדדים לסכסוך, ורק לאחר מכן התגלגלו הדברים והסלימו לכדי רצח עם. השואה הייתה המקרה היחיד בו המניע הגזעני הביא במישרין ובאופן מיידי לביצוע רצח העם. זה היה הג'נוסייד היחיד על טהרת הגזענות.
בניגוד לכל המקרים האחרים של רצח עם, השואה ברובה לא הוצאה לפועל על-ידי אנשים ברבריים, שפעלו באופן ספונטני על דעת עצמם או בעידוד או העלמת עין של השלטונות. נהפוך הוא, השואה הוצאה לפועל בידי אנשים שקולים, שמילאו תפקידים ניהוליים, הנדסיים, וביורוקרטים שונים במכונת השמדה מתוכננת לפרטיה. כולם הועסקו על-ידי ממשלת גרמניה והעם הגרמני וקיבלו משכורת במיוחד עבור ביצוע המשימה הזו. השואה הייתה הג'נוסייד היחיד שהוצא לפועל כפרויקט הנדסי מנוהל ביסודיות, ולא כאקט ברברי.
השואה גם יוצאת דופן במשך הזמן הרב שארכה: רצח היהודים לשיטותיו בוצע מ-1939 עד 1945. בכל המקרים האחרים של רצח עם, הרציחות בוצעו בפרץ אלים קצר יחסית, ותוך ניסיון לסיים מהר כדי להעלם מבלי להשאיר עקבות.
השואה הייתה המקרה היחיד בהיסטוריה של ג'נוסייד בינלאומי. בכל המקרים האחרים היה מדובר בעם אחד שרוצח אחר, או חלק אחר של אותו עם עצמו בארץ אחת. בהשמדת יהודי אירופה נטלו חלק עמים רבים באופן פעיל, והיא בוצעה נגד יהודים מארצות רבות והופעלה בשטחן של מספר מדינות. עמים רבים נוספים שיתפו פעולה ברצון עם מבצעי הרצח, ורבים אף יותר העלימו עין והעדיפו להימנע מלהתערב אף שהייתה להם האפשרות לעשות כן (הבודדים יוצאי הדופן שכן פעלו להצלת יהודים מעידים על הכלל).
גם בתום המלחמה, קורבנות השואה לא הפכו למאשימים, ומבצעיה ברובם לא הפכו לנאשמים. נהפוך הוא, היהודים המשיכו להיות מגורשים. הפוגרומים בהם נמשכו, והבתים והרכוש שנלקחו מהם בארצות רבות לא הוחזרו להם. הם שוכנו בצפיפות איומה במחנות עקורים, שבמקרים לא מעטים היו אלה מחנות הריכוז הנאציים בשינוי שם. אלה מהם שרצו לממש את זכות ההגדרה הלאומית שלהם בארץ-ישראל, גורשו ממנה בכוח על-ידי הבריטים ששוב שמו אותם במחנות מעצר בקפריסין בתת-תנאים ובלא זכויות. במשך שנים לא מעטות, היו אלה קורבנות השואה שהתביישו בה, במקום שיתביישו מחולליה.
מאפיין נוסף חשוב המייחד את השואה קשור דווקא באופי הקורבנות. כשהוקרן הסרט "הפסיון" על צליבתו של ישו, חששו בקהילות היהודיות שצופיו הקתוליים יכלו את זעמם ביהודים שחיים בסביבה. ציירי קריקטורות וממשלותיהם מתנצלים בפני המוסלמים מחשש פן ייצאו מכליהם כאשר ידמה להם שמישהו העליב את מוחמד, אולם אף גרמני (או פולני או אוקראיני) מעולם לא העלה על דעתו שייתכן שיש יהודים חמומי מוח, שקרובי משפחתם נספו בשואה, אשר עלולים לפרוק עליהם את זעמם.
למעשה, הגרמנים מעולם לא שילמו את המחיר על ביצוע השואה. לא במישור הלאומי, ובמקרים לא מעטים - גם לא מבצעי הפשעים במישור האישי. אילו הגרמנים היו מבצעים את השואה כלפי כל עם אחר, הם היו הופכים למדינה מצורעת שאיש לא היה מתקרב אליה. אך בתום מלחמת העולם השנייה, חזרה גרמניה למשפחת העמים במהירות, עוד לפני שביקשה מחילה מהיהודים, ואף שסירבה אפילו לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. משפטי נירנברג התקיימו רק כלפי הצמרת הנאצית; שאר המנגנון נותר על כנו והמשיך בשגרת חייו. פושעים נאציים לא מעטים פדו את חירותם במחיר הזול של סיוע לביון המערבי במלחמה הקרה. אחרים זכו למקלט מדיני בארצות שלא היססו להמשיך בקו פשיסטי גם לאחר המלחמה. השואה, למרות גודל הזוועה, הייתה המקרה היחיד בו גודל התשלום לא עמד בשום יחס לגודל הפשע, אף שלכאורה כל הגרמנים היו נתונים בכיבוש ולא הייתה מניעה להעניש את כל מי שהיה ראוי לעונש. העם היהודי היה היחיד שנגדו אפשר היה לבצע פשע כזה, ולצאת יחסית בשלום.
ממכלול המאפיינים הללו עולה עובדה מצערת: לא במקרה קרתה שואה כזו ובאופן הזה דווקא ליהודים. אין ולא היה עוד עם שחלו עליו כאלה מאפיינים פוליטיים, תיאולוגיים ודמוגרפיים, ואין עוד עם שנתון באופן כה עקבי ומתמשך לשנאה גזענית, שזכתה לכינוי מיוחד אם כי לא מדויק - אנטישמיות (הצוענים למשל צורפו למסע הרצח "בהזדמנות", היטלר לא היה טורח ליזום מערכת השמדה שכזאת במיוחד עבורם). מכאן ברור כי הלקחים לגבי השואה צריכים להיות בראש ובראשונה הלקחים הספציפיים לגבי הצורך בהבטחת קיום העם היהודי, ורק אחר-כך לקחים אוניברסליים לגבי מניעת רצח עם ושנאה גזעית ככלל. הבטחת זכויות אנוש, מערכות חוקתיות תקינות, בתי-משפט וארגוני סיוע בינלאומיים, כבודם במקומם מונח. אך אף אחד מהם לא יציל ולו יהודי אחד, כאשר הרשעות והציניות יחברו שוב עם אינטרסים צרים.
הכותב הוא פובליציסט ואיש היי-טק
המלחמה נגמרה, המחנות נשארו
צילום: רועי הולר
מומלצים
