במקום עוד נאום עבש

את חשיבותו של הסרט "מוסר השילומים" אפשר היה לחוות בחריפות, בעלבון ובזעם מיד אחרי הצפיה בטקס הזכרון הממלכתי, מופע מלל עבש, ציני וצבוע, שבו ישראל הרשמית הכתה על חטא הפקרתם של ניצולי השואה לעוני – ולא התחייבה בעצם לעשות דבר. עד הטקס הבא, ייכתבו הנאומים הנכונים. עוד כמה אלפים מניצולי השואה ימותו. חלקם בעליבות איומה.

אורלי וילנאי-פדרבוש וגיא מרוז יצאו לתעד את החטא בצבעים הדרמטיים ביותר שניתן לגייס במשדר תיעודי-אקטיביסטי-בידורי, וצריך לקוות שמה שייזכר ממנו הוא לאו דווקא קטעי הבריונות בנוסח "בולדוזר" ו"בולדוג", כי באמת כבר מעייף לראות כיצד גורמים רשמיים לא נענים לתביעה להעניק ראיון עכשיו ומיד ומביכים את עצמם בפני המצלמות. הפעם זה לא היה חשוב, חיוני או מעניין. הפעם צריך היה לחשוף עד תום את המקורות הכספיים שעומדים לרשות ניצולי השואה וכיצד אלה פשוט לא מגיעים אליהם. וכן, מדוע הם לא מגיעים והאם הרשע הבירוקרטי עתיד להימשך עד שאחרון הניצולים ימות בעוני. או יהגר לגרמניה. שם הקצבאות מבטיחות מינימום של קיום בכבוד.

למי שאינו מצוי כלל בסבך שבגללו שליש מניצולי השואה נמקים בזקנתם בעליבות, הסרט היה מאיר עיניים: הנה, כספי השילומים שממשלת ישראל חמסה מן הניצולים בהסדר שנועד להפוך אותה ולא אותם למי שזכאית לתבוע קצבאות בשמם. הנה, משרד אוצר אטום (ולא רק בגלל שהירשזון לא מתראיין) שמתעלל בנכי רדיפות הנאצים. הנה הכספים שנצברו בכספות של ועידת התביעות, לא ברור כמה, לא ברור מדוע אינם מחולקים. והנה סבך גדול עוד יותר – כספים ונכסים של מי שלא שרדו, שלא הגיעו לאלה ששרדו.

אלא שהכוונות הטובות של היוצרים בתיעוד שערוריה חברתית חברו לצורך שלהם לחולל שערוריה טלוויזיונית, וכך היו ב"מוסר השילומים" יותר מדי קטעים מיותרים שבהם דחפו היוצרים את עצמם ואת שיטות הפעולה שלהם לקדמת הפריים והשאירו מאחור את העובדות ואת ההסברים שלא מצטלמים כל כך טוב: עד סופו של "מוסר השילומים" לא התברר לצופיו מדוע נערכה סלקציה מאורגנת בין ניצולי שואה על פי מועד הגעתם לישראל, ומדוע מופלים יוצאי בריה"מ לשעבר לרעה כלפי ניצולים אחרים, ומה בדיוק עושה "הקרן לרווחת ניצולי השואה" – והיא עושה לא מעט באמצעים המוגבלים שעומדים לרשותה, ומה יכולים לעשות קרובי משפחה של הניצולים, וסתם אנשים שבוער להם לעזור, כדי לסייע בהתרת הסבכים המנהליים שמונעים מן הניצולים לחיות כבני אנוש בערוב ימיהם, מבלי להיזקק, למשל, למיטה החמה שמציע בית החולים אברבנאל.

אבל למרות הפגמים האלה מדובר בעשייה חשובה. נדמה לי שזו הפעם הראשונה בדברי ימי הזכרון הטלוויזיוני המאורגן שבה אפשר היה לראות סרט-מחאה בפריים טיים, במקום עוד מופע של זכרון נוגה או מוצר טלויזיוני שמחבר בין אושוויץ לצה"ל. אינני יודעת מה תהיה האפקטיביות הציבורית שלו בסיוע לניצולים, אם בכלל תהיה כזו. בינתיים, הוא מסייע לקעקוע התדמית הרשמית של ישראל הרשמית כמי שתודתה לניצולים חורגת ממילים. בממלכת הספין, גם זה הוא סוג של הישג.