שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הציות הכרחי, אך יש לו גבולות
    "חובת הסירוב היא קוטב אחד מול חובת הציות לפקודות, ושתיהן חובות מוסריות עמוקות המצריכות דיון עדין בגבולות". הרב יובל שרלו עונה למאמרו של ליאור טל - "על הציות" ומגן על גיבורי התנ"ך

    מבחנו הגדול של העוסק בסוגיות מוסריות הוא יכולת ההבחנה וההבדלה. כל שאלה מוסרית אמיתית היא דילמה, והיא בדרך כלל מורכבת מאוד ומסובכת מאוד. מאמר המזהיר מפני ציות לפקודות אינו יכול תיאורטית להיות מאמר נכון בשל העובדה שהוא נוהג כפיל בחנות של חרסינה – העוול המוסרי היכול להיגרם מאי-ציות לפקודות, אנרכיה ושלטון החזק יכול להיות גדול בהרבה מזה שנגרם מציות לפקודות. בשל כך, אם יש ברצון אדם לעסוק בסוגייה זו הוא חייב להצטייד בפינצטה ולא בגרזן, ביכולת אנליטית עדינה ולא בנהר שוטף.

     

    ההשוואה בין ממלא פקודות נאציות לבין הכפפת האדם לסמכות של רבנים ופוסקים היא דוגמה מופלאה לנזק הנגרם מטיפול בשאלות מוסריות במברשת סיד ולא במכחול דק. שכן, בניגוד מוחלט לאמור, בדברים שבקדושה אין אדם פועל ללא מעצור.

     

    כמעט כל גיבורי המקרא עמדו מול ריבונו של עולם ושאלו שאלות מוסריות – למן אברהם אבינו בסדום, דרך אבימלך השואל 'הגוי גם צדיק תהרוג', דרך משה השואל 'האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף', ודרך רבים במקרא ששאלו שאלות מוסריות קשות. היו אלה אותם אנשים ואותם גדולי עולם שידעו להבחין בין החשיבות הגדולה של התכופפות בפני הא-לוהים

    וקבלת סמכותו כאלוהי המוסר, לבין שמירה קפדנית על "צלם אלוהים" שבאדם. למעלה מכך, עצם הטיעון כי אין זה משנה באיזה פקודה מדובר, ושציות לפקודה מצד עצמו הוא פסול לוקה בעיוורון מוסרי. האמנם אין להבחין בין פקודה לפקודה?

     

    גם פוסקי ההלכה נעים בעדינות בין שני מוקדים. מוקד אחד הוא אכן "לא בשמיים היא". ברם, פוסקי ההלכה לא חילנו את התורה, ולא אמרו שאין בה כפיפות לאלוהים. פוסקי ההלכה נעו בעדינות בין קבלת עול מלכות שמיים וניסיון לציית לדבר ד' לבין עוצמת שכלו של האדם וסמכותו החורגת לפרש את דבר האלוהים, ולעיתים נדירות אף לנהוג אחרת. פילוסוף של המוסר, איש הלכה וקורא מקרא נוקטים באותה דרך מורכבת ועמוקה.

     

    עדינות זו גם הייתה גורמת לקריאה מדוקדקת יותר של דברי שאול. שאול לא בא מכוח הטענה המוסרית כלל וכלל – איזו טענה מוסרית נותרת למלך שהרג את כל בני האדם והותיר בחיים את המלך ואת הצאן?

     

    הדיון העומד במקרא הוא האם שאול ציית לדבר ד' או לא ציית לדבר ד'. המבקש לעמוד על דברי חכמים ששמו בפי שאול טענה מוסרית חייב להביא את דברי חכמים כולם, כולל פסיקת ההלכה בעניין מחיית עמלק, וככל הידוע לי אין ולו פוסק הלכה אחד שעקר את המשמעות של מחיית עמלק. כדי להסיר ספק אני מבקש להדגיש כי גם האוחז בידו את מצוות מחיית עמלק בלבד ותובע להרוג את כל אויבי עם ישראל אוחז גרזן רצח מתועב בידו, ואינו עוסק בסוגיה זו בדרך בה יש לעסוק בכל סוגיה מוסרית.

     

    קיצורו של דבר: חובת הסירוב לפקודות היא קוטב אחד מול חובת הציות לפקודות, ושתיהן חובות מוסריות עמוקות, המצריכות דיון עדין היכן עובר הגבול; חובת השמיעה למצוות הא-לוהים וחובת האדם להיות נאמן ל"צלם אלוהים" שבתוכו שתיהן חובות אמוניות עמוקות, המצריכות דיון עדין היכן עובר הגבול; כריכת הציות לפקודות רצח והשמדה בסוגיית השמיעה לרבנים ולציות להלכה היא דוגמה מצוינת אפוא למחיר הכבד של עיסוק בסוגיות מוסריות ללא הבחנה ראויה בין עניין לעניין, והיסחפות אחר מנגנון שבסופו של דבר גם משמיט את הטיעון המוסרי כלפי הנאצים, ומאפשר להם לטעון כי כל אדם שומר חוק, מציית לפקודות או נאמן להלכה אינו יכול להבחין בין פקודה לפקודה, ועל כן אין הוא יכול למחות בפני מי שציית לפקודה לרצוח אנשים, נשים וטף.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הציות הכרחי, אך יש לו גבולות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים