שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: אורן אגמון
    הריבונות השלישית איבדה שליטה
    פעמיים היתה ישראל מאוחדת, ריבונית ועצמאית - ופעמיים קרסה בתוך פחות מ-90 שנה. האם בישראל השלישית, של ימינו, ניתן לראות סימנים מקדימים לכך שהכל חוזר על עצמו?

    אלו הם ימי מלחמה על המשך קיומה של הריבונות השלישית. על שרידותה אל מעבר לימי הריבונות השניה, סך שישים ושש שנים. נחזור פעם נוספת ואחרונה על הדברים.

     

    1.

    רק פעמיים בעבר, בכל דברי הימים, ישראל הייתה מאוחדת, ריבונית ועצמאית כפי שהיא היום. טריטוריה שלמה, חבל ארץ רציף, יחידה אחת, מחוקקת את חוקיה, מטביעה את כספה, חופשית לבחור את בחירתה, ואינה חייבת במס לשלטון זר. רק פעמיים, בכל שלושת אלפים וחמש מאות שנות קיומו של העם היהודי. ובכל פעם, עד כתשעים שנה. לא יותר.

     

    2.

    מאז איחוד הממלכה הראשונה בידי דוד המלך, כינון ירושלים כבירת ישראל, ותחילת הריבונות הראשונה, היא ממלכת בית דוד, מאז ועד שקרע חברתי נורא, כלכלי, מעמדי, הוביל לפילוג חד ולקריעת כל הארץ לשתי יחידות אויבות בנפש, חלפו כ-82 שנה. אחר כך בא הכיבוש, הגירוש והחורבן.

     

    3.

    כך גם בריבונות השניה. מאז שחררה משפחת חשמונאים את ממלכת ישראל, מאז הכריז יוחנן הורקנוס, הכהן והמלך, על עצמאות מלאה בחבל ארץ רציף, בטריטוריה שלמה ומאוחדת, על פי חוקי תורת משה והזקנים, מאז ועד שקרע נורא בין עשירים לבין עניים, בין קנאים לבין מתונים, בין חילונים לבין חרדים, הוביל לקריעת הארץ ולכניעה נוספת, חלפו פחות מ-80 שנה. אחר כך באו הכיבוש והשריפה, הגירוש והחורבן.

     

    4.

    קודם וראשון לכל, מצאנו, מתפוררת החברה פרורים פרורים. התפוררות מהירה מאוד, מפתיעה בעוצמתה. אחר כך אובדת הריבונות, השליטה, השלטון העצמאי. אחר כך באה שריפה גדולה ואחריה חורבן, ולבסוף, אחרונה חביבה היא הגלות. הנשארים בחיים מתפזרים בעולם הרחב, נעים ונדים. פעם ראשונה לשמונה מאות שנה. פעם שניה לאלפיים ואחת עשרה שנה.

     

    5.

    בכל פעם שהתפלגה הממלכה, שאבדה הריבונות, שנלקחה העצמאות, שגלה הכבוד, מצאנו אותם גורמים: קרע חברתי, ומחלוקת דתית, מדינית. דתית שהצטבעה למדינית. קודם קרע עמוק בין שבטי העם, בין העדות, בין המעמדות, בין העשיר לבין העני. ואחר כך, בהמשך, מחלוקת דתית מדינית חסרת פשרה בין מתונים לבין קנאים. כך נהגה ישראל פעמיים. בריבונות הראשונה ובריבונות השניה.

     

    6.

    מדוע? האם היהודי נידון למחלוקת? לחורבן? לנדודים? האם הריבונות משגעת אותו? העצמאות הזו? הכוח להחליט ולהכריע, לבד, איך יתנהלו חייו וחיי האחרים? האם זו קללה? תגובה? עונש?

     

    7.

    דוד המלך תפס את השלטון בישראל ב-1010 לפני הספירה. הוא שלט כ-40 שנה, עד לשנת 970 לפני הספירה. אחריו מלך בנו שלמה, כ-40 שנה, ואחריו בנו רחבעם. אחרי שתי שנות שלטונו של הנכד פרץ מרד אזרחים. התקוממות מלאה, אגרסיבית, 'מרד הצפון' בשמו הספרותי, מרד מס כללי של אזרחי כל צפון ישראל, פרישה המונית מכוחות הבטחון, והתרסה התקפית מול השלטון המרכזי. ישראל הגדולה, העצמאית, בעלת הכוח החזק באזורה, התפרקה מבפנים, ונקרעה לשניים. רחבעם מלך על יהודה. ירבעם על ישראל. הריבונות הראשונה החזיקה מעמד רק 82 שנה. ב-928 לפני הספירה היא עוברת מן העולם.

     

    8.

    בעצם, אפילו פחות. אפילו 82 שנה היא לא החזיקה מעמד. 82 שנות חיים לריבונות הראשונה אנחנו סופרים מרגע תפיסתו של דוד המלך את השלטון ועד להתפרקות האימפריה. עניינית, על פי המדד המנחה אותנו היום, הריבונות הראשונה החלה ברגע בו קבע דוד המלך את בירתו בירושלים, כשבע שנים אחרי תפיסתו את השלטון. "בחברון מלך שבע שנים. ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנים". מלכים א, ב, יא. על פי הקווים המנחים לעניננו, טריטוריה אחת ושלטון עצמאי מלא, הריבונות הראשונה שרדה רק 75 שנות חיים. אחר כך נקרעה והתפצלה, אחר כך נכבשה.

     

    9.

    רק אחרי שמונה מאות שנים מלאות, 800 במספר, התכוננה הריבונות היהודית השניה. 800 שנים לקח ליהודי לאסוף את עצמו עם חבריו עד שהכריז על ריבונות פעם נוספת. 800 שנה, מסוף הריבונות הראשונה ועד לתחילתה של השניה.

     

    10.

    עולם ומלואו חווה היהודי במהלך השלב הממושך הזה שבין ריבונות לריבונות. את עשרות השנים המתישות של מלחמת אחים, את תוצאותיה, את התרסקות המעמדות כולם עד דק, העשיר עם העני, את האובדן, את הגירוש הראשון ואת הגירוש השני, את העבדות ממש, את המחבואים, את הכיסופים הנוראים, את הפחד, את כוחה הרע של האימפריה הזרה, את משמעותה המלאה של המלוכה על חייו של אזרח, את חורבן בית אלוהים ואת שריפתו, את היציאה לגלות עד בבל ואת החזרה משם ואת בניית הבית השני, וכל הימים, כל הזמן, תחת שלטון זר, בדרך זו או אחרת, כפופים וחייבים בתשלום מס לריבון. רק אחרי תלאות, מצודות, מעקפים ומלחמות מכל סוג שיעלה על הדעת ובמהלך כל אותן שמונה מאות השנה, התכוננה הריבונות השניה של ישראל.

     

    11.

    הריבונות השניה הוכרזה כראוי, לפי כל הקווים המנחים לעניננו, ב-129 לפני הספירה. אוטונומיה שלמה, רציפה ומאוחדת, עצמאית, מחוקקת את חוקיה, מטביעה את כספה, בעלת כוח צבאי, ואינה משלמת מס לאחר. ריבונות מלאה. והיא הוכרזה מקצה העולם ועד קצהו בימי נשיאותו הגדולה של יוחנן הורקנוס, יוחנן כהן גדול, הנשיא והמלך, בנו של שמעון החשמונאי, נכדו של מתתיהו הכהן, נושא נס המרד.

     

    12.

    שלושים וחמש שנה קודם לכן, ב-164 לפני הספירה, פתח מתתיהו הכהן במרד חשמונאים. כאחת עשרה שנים אחר כך, ב-153, כבש בנו, יונתן חשמונאי, את ירושלים וטיהר את בית המקדש מטומאת השלטון הזר. יונתן נרצח, גם אחיו שמעון נרצח, ויוחנן הורקנוס, בנו של שמעון ונכדו של מתתיהו, הוכרז מלך ישראל בשנת 135 לפני הספירה. אחרי שש שנות שלטון מוצלחות במיוחד, הכריז על עצמאות ישראל בשנת 129 לפני הספירה. שלושים וחמש שנים אחרי תחילת המרד, הריבונות השניה כבר עמדה על רגליה, בטוחה, עצמאית, חיה על פי חוקיה ואינה חייבת מס לשלטון זר.

     

    13.

    בשנת 63 לפני הספירה, בקיץ, זה נגמר. פומפיוס כבש את ירושלים. פומפיוס מרומא. הוא הגיע בראש צבאו על פי הזמנה, בעקבות מלחמת האחים היורשים, אריסטובלוס ויוחנן. אבל הפרטים הקטנים, מי עשה בדיוק מה ועל מי נופלת האחריות ישירה, כבר לא חשובים בשעה זו. בחורף 63' פומפיוס הגיע, ובקיץ הוא כבש את ירושלים. הריבונות השניה החזיקה מעמד רק 66 שנים. שישים ושש שנים בלבד.

     

    14.

    זו הייתה הפתעה גדולה, חייבים לומר. שלושת העשורים האחרונים של השלטון הישראלי בריבונות השניה, משנת 95 לפני הספירה ואילך, במהלך ימי שלטונו של אלכסנדר ינאי, ואחר כך של בתו שלומציון המלכה, היו מרשימים מכל שנודע עד אותו רגע. הריבונות השניה של ישראל נתפסה מוצלחת ובעלת יכולת הישרדות, והחל משנתה ה-35 לערך נחשבה מעצמה אזורית שיש להתייחס אליה, בעלת צבא מקצועי גדול, כובש ומיומן, שידע להרחיק את כיבושיו בצפון עד מעבר לצור וצידון, לתפוס את כל השומרון, לתפוס את כל עבר הירדן והגלעד במזרח, ועמוק עמוק בדרום, עד מעבר לרפיח, שטח נרחב מאוד מכל שידעו היהודים. החקלאות שגשגה והונצחה בדימויים של ממש, הכלכלה פרחה תוך כדי קשרי יבוא ויצוא ענפים עם העולם הגדול, החלפת דיעות רציפה ואינטנסיבית, השפעה תרבותית הדדית, ומשלחות של חכמים באות ויוצאות לערים החשובות בעולם. משום כך ההפתעה. והרי גם קודם למלך ינאי, בימי מלכותו של יוחנן כהן גדול, הלכה הריבונות השניה והתעצמה.

     

    15.

    ב-63 לפני הספירה נכבשה הריבונות השניה, וכמאה שלושים שנה אחר כך, נשרף בית המקדש. בדיוק כמו בריבונות הראשונה. קודם נלקחת הריבונות ואובדת השליטה. אחר כך נשרף הבית.

     

    16.

    קצת יותר מאלפיים ואחת עשרה שנה, 2011, לקח ליהודי עד שאסף את עצמו עם חבריו וכונן את הריבונות השלישית. צריך היה שירדפו אותו ואת דתו בכל אתר, בכל עיר, בכל ארץ, בכל יבשת. צריך היה שיסמנו אותו ואת גזעו כמיועד להשמדה, צריך היה שיבנו כבשנים להשמדתו, צריך היה לאבד מיליוני נפש במלחמה אחת, עד שכונן את הריבונות השלישית. אלפיים ואחת עשרה שנה אחרי נפילתה של הריבונות היהודית השניה.

     

    17.

    הריבונות השלישית הוכרזה כראוי, לפי כל הקווים המנחים לעניננו, ב-1948. אוטונומיה שלמה, רציפה ומאוחדת, עצמאית, מחוקקת את חוקיה, מטביעה את כספה, בעלת כוח צבאי, ואינה משלמת מס לאחר. והיא הוכרזה ככזו, מקצה העולם ועד קצהו, על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון בריבונות השלישית. מאז ועד לשעת כתיבת הדברים חלפו 59 שנים.

     

    18.

    מה קורה לריבונות יהודית, במהלך ואחרי 59 שנים? עד כמה היא משתנה עם בגרותה? מחליפה זהות, מצטבעת, מתהפכת, מתחלפת, קרובה לנקודת המוצא שלה? מה עושים ליהודי החיים בקבוצה?

     

    19.

    ובכן, התמונה הנגלית לעין חדה, בהירה וברורה. בשנת העצמאות ה-59 איבדה הריבונות השלישית את שליטתה על רוב התחומים שבאחריותה. היא איבדה את שליטתה על אכיפת החוק, כל חוק שהוא, על תפוצת השחיתות, על תפוצת הסמים, היא איבדה את שליטתה על הדרכים, על איכות המים, על מערכת החינוך, על זיהום האוויר, על בריאות האזרח, על הרחוב, על הרווחה לסוגיה, על היקף הפער בין בני האדם, על הסייג לעושר, על הסייג לעוני, על התשתית לסוגיה, על ביטחון הקשיש, על ביטחון הילד, על הפלילים, על הביטחון האישי בכלל, על הביטחון הלאומי בפרט. זהו איבוד שליטה. קודם אובדת השליטה. קודם מתפוררת החברה פרורים פרורים, התפוררות מהירה מאוד ומפתיעה בעוצמתה.

     

    20.

    שנים תהיתי על מהירות התרסקותה של הריבונות הקודמת. מפאר גדול לחורבן תוך שנים אחדות, כיצד זה יתכן? ובכן, עד שאינך חווה על בשרך את עוצמת ההתפוררות, אינך מאמין ואינך מבין. בעת הזו, בימים האלה, אנחנו חווים אותה היטב. אנחנו, נדמה, די מבוהלים מפניה לפי שעה, חוששים, נרעשים, נסערים, מחטטים בפצע עד זוב דם כמו המומי סמים, מתכוננים ומתכוונים לקראת המכה הבאה. מהיכן היא תבוא. מן הצבא, מן המשפט, מן השררה, מן הפריצות, כל הריבונות נגועה. שישה סימנים קשים במיוחד, כתבנו בעבר, שישה סימנים קשים במיוחד יש לריבונות השלישית. הגבולות, הפער, השחיתות, ההתקוממות הפנימית, תפוצת הסמים, ושאלת הזהות. מי אני? מי אנחנו? ומיהו יהודי? מפעם לפעם צף ועולה אחד הסימנים המאפיינים ומכסה לרגע ארוך על האחרים, עד שחברו צף ועולה במקומו. עד שכהו העיניים מן המראות.


    פינוי פצועים במלחמת לבנון השנייה. צילום: רויטרס

     

    21.

    זה היה אחרי הקרב על אל-חיאם, במלחמת לבנון השניה. מיד אחרי הניתוח, נדרש הפצוע קל לתפס מיוחד, של מתכת, לשתי אצבעותיו. התפס מגרה את אצבעות היד במהלך כל היום, ובעצם מעסה את העצב שנדפק, עד לשיקומו, בעזרת השם. הניתוח נקבע ליום חמישי בצהרים. ההודעה על הצורך באותו תפס נמסרה עשרים וארבע שעות קודם לכן. מהיכן אני מביא את התפס הזה, שאל הפצוע קל. רוכש, ענה לו הרופא, אין בעיה, זה מוכר לכם. 'מוכר לכם' פירושו שהמדינה מחזירה את ההוצאה, לפי קבלה. הפצוע קל פנה לנערה המרכזת את הטיפול בפצועי חיל הרגלים, נועה שמה. נועה מטלפנת מעת לעת, שומרת על קשר, שואלת אם צריך משהו, ומבטיחה בשפה מתוקה להיות לעזר בכל שיצטרך. הפצוע קל אמר שהוא צריך תפס. נועה אמרה שתבדוק. היא בדקה מהר, וחזרה אחרי שלושים דקות.

     

    זה לא מוכר אצלנו, היא אמרה.

    כלומר, שאל הפצוע קל.

    כלומר, שאנחנו לא משלמים את זה, אמרה נציגת הצבא.

    אני משלם את זה? שאל הפצוע קל.

    אני באמת לא יודעת מה לומר לך, אמרה המרכזת.

    אז אני משלם את זה, הוא אמר, את שומעת מה את אומרת?

    אני מבינה, היא ענתה לו, אבל אולי נוכל לחשוב על איזה מעקף, אולי תפנה לוועדת חריגים, היא הציעה.

    אני לא פונה לשום ועדת חריגים, ענה הפצוע קל.

    אז אולי בוועדה הרפואית שתהיה לך יאשרו לך את ההוצאה, היא אמרה, אם נגיש להם מסמכים מראש.

    כמה עולה התפס הזה, שאל הפצוע קל, את יודעת כמה הוא עולה?

    בערך שמונה מאות וחמישים שקל, היא אמרה לו.

    אז אני צריך לשלם עכשיו שמונה מאות וחמישים שקל, הוא אמר לה.

    כן, היא ענתה לו בסוף, זה מה שצריך.

     

    בדיוק אותו רגע נכנס אביו של הפצוע קל לחדר. חכה רגע, אמר לבנו, בוא נבדוק את יד שרה. יד שרה זו עמותת חסד, אחים לעזרת אחיהם. האב צלצל ליד שרה, ומצא שמיד ענו לו. הוא החל מגלגל את סיפורו של הפצוע קל וכל הקורות אותו, מן הכניסה ללבנון ועד הקרב באל-חיאם, החבטה ההיסטרית בכף היד, הנפילה לוואדי, הנשק שעף, העצב שנדפק, עד שהגיע לתפס החסר. תפס, שאלו. תפס, הוא אמר. אמרו לו, נבדוק ונחזור לאדוני. עד שאמרו לו כך, סימסו לפצוע הקל מילות תודה על שלחם למען בני ישראל, הודו לו בכל פה על שהגן עליהם בגופו ממש, איחלו רפואה שלמה והבטיחו תשובה בכל המהירות האפשרית. הפצוע קל הרגיש פתאום במחנק ההוא בגרון. אחרי שתיים שלוש שניות בלע אותו, הביט לימינו ואחר כך לשמאלו. היא הגיעה, התשובה, אחרי עשר דקות, ישירות לפצוע קל. אין לנו את התפס המסויים הזה, הם אמרו לו, אבל מצאנו את היצרן. אנחנו נקנה אותו וניתן לך לרפואה שלמה, דיברנו איתם כבר, סגרנו הכל, מחר התפס יגיע אליך הביתה. אתה רק שב בשקט ותנוח.

    תודה, מלמל הפצוע קל.

     

    אחר כך מצא שדמע מעט, דמעה אחת בטוח זלגה. אחר כך הוציא פנקס שקים וכתב שק על סך שמונה מאות וחמישים שקל בלבד, תרומה, עכשיו, ליד שרה.

     

    22.

    אלו הם ימי מלחמה על המשך קיומה של הריבונות השלישית. על שרידותה אל מעבר לימי הריבונות השניה, סך שישים ושש שנים. ימי המלחמה לא הוכרזו על ידי איש או קבוצה. אבל האזרחים חשים בהם היטב. ימי המלחמה החלו מיד עם סיומה של מלחמת לבנון השניה באוגוסט 2006, אב, תשס"ו. אז הסתבר לראשונה בפומבי, באופן ברור, בהיר ומוחשי, שגם מערכת הביטחון קרסה, קריסה רוחבית, מדרג לדרג, ברעיון, בביצוע, בהכרעה ובניהול. בכך הושלם מעגל הקריסה של רשויות הריבונות השלישית, ובאותו רגע ממש החלו ימי המלחמה על המשך קיומה.

     

    23.

    על פי מראה עיני, הסימן הרע הציף את השמים בסוף 1995, ברביעי בנובמבר, מוצאי שבת, יב במרחשון. זה היה סימן מוחשי שאחריו אין עוד, ומאז האותות רק הולכים ובאים, צפופים ובאים, דוחקים ובאים. שלוש שנים אחרי הרצח, בשנת היובל של הריבונות השלישית, כבר לא היה ספק. הממלכה נכנסה לסחרור דרמטי, והיא גולשת במהירות לאזורי הסכנה. תשע שנים אחרי שנת היובל ניתן לומר בוודאות, הריבונות השלישית איבדה שליטה.

     

    24.

    תשע שנים אחרי שנת היובל מצאנו שהריבונות השלישית, בדיוק כמו שתי אחיותיה, נחלקת לשבטים שבטים, עמעמים, מחנות וגדודים, קבוצות של פרטים בעלי מכנה משותף גמיש וזמני. מצאנו ש'אחדות ישראל' ו'יחד שבטי ישראל', זו כל הזמן תקווה לעתיד לבוא, מאז ראשית הדברים. מצאנו ריב ומחלוקת בעמוד השדרה של השלטון, בין רשות לרשות ובשלושתם גם יחד, המחוקקת, המבצעת והשופטת. זו בזה לזו ומכרסמת בזכותה של אחרת. וגם מצאנו שתאווה ובצע חילחלו שם עד מים עמוקים. מצאנו שרוח ההתחלה, סוד היצירה של ראשית הדברים, כוח האנרגיה של התקומה, של 'נשיב עטרה ליושנה', אותה רוח אלוהים שהעירה, נמוגה ומתאיידת עם השנים, וכוחה מחזיק עד שלושים שנה. לא מצאנו תחליף לאותה רוח, אבל מצאנו את השחזור ואת הגעגוע ואת הכיסופים ואת הכמיהה. וגם מצאנו את ההתמכרות לכמיהה. מצאנו שהעושר מעשר את עצמו מן העשור השלישי ואילך, ומכפיל את עצמו מן העשור הרביעי. וגם מצאנו שבמקביל לכך הוא תופס עמדות מפתח בחצר השלטון. מצאנו שהגזל והעריות נפוצים בין בני ישראל בדיוק כפי שחז"ל העידו על ימי הריבונות הקודמת. גזל ועריות. גזל ועריות. וגם מצאנו ששנות ההכרעה של כל ריבונות נעו סביב שנת היובל, היא שנת החמישים, פלוס מינוס חמש שנים. שם החלה הנסיגה הגדולה ביחסים שבין השבטים.

     

    25.

    ואלו השבטים הנהוגים בריבונות השלישית, בלשון העם. השבט השחור, השבט הלבן, השבט הדתי, השבט החילוני, השבט החרדי, השבט המסורתי, השבט הוותיק, השבט הצעיר, שבט השמאל, שבט הימין, השבט הרוסי, השבט האתיופי, והשבט הערבי לדגליו. בין השבטים מתקיימים עשרות צירופים גמישים ומשתנים לפי הצורך והעת. יש ובני הצפון והדרום חוברים למחנה אחד מול יושבי המרכז. יש ובני השבט הימני יתאגדו עם בני השבט הרוסי ויתקפו את בני השבט הלבן. יש ובני השבט החילוני יחברו לשבט הערבי כדי להכות בשבט החרדי. יש וותיקי כל השבטים מתאגדים מול צעירים, חדשים, זה מקרוב באו. יש שבט קטן שהשפעתו מכרעת ויש שבט גדול חוטב עצים. יש ושבט אחד חובר לשני שבטים אחרים והשלושה מזנבים ברביעי, ברכושו או בזכויותיו. כל שבט מבקש לשלוט בשאר השבטים. וכל ראש שבט מבקש לעצמו את זכות השליטה.

     

    26.

    שני שבטים מצאנו מתנגשים בשנים האחרונות בבסיס הריבונות השלישית. החרדי והערבי. שניהם מערערים על אופיה של הריבונות, על זהותה, על חוקיות אורחותיה ומשפטיה, על חלקם בריבונות, ועל אופי שותפותם בה, אם בכלל. החרדי הקנאי מבקש התאמה מחודשת, מעשית, בכל גבולות הריבונות, לצוי הדת היהודית, לחוקיה ולהלכותיה. הערבי הקנאי דורש את ההפך. לבטל את עליונותה של הריבונות היהודית בישראל, ולהפוך למדינת כל אזרחיה, מבלי להדגיש את יהדותו של השלטון. שני השבטים מונים יחד כשני מיליון ומאתיים אלף נפש והם מהווים כשליש מן האוכלוסיה בישראל. מרבית עניי הארץ נמנים על שני השבטים, הערבי החרדי.

     

    27.

    ובעיקר מצאנו את הפער בין אזרח לאזרח, בין העני לבין העשיר. הוא המאפיין הקשה של הריבונות השלישית, שורש הרע, כמו בריבונות הראשונה והשניה, לב ליבו של גרעין הרעל. ההבדל בין אדם לאדם, בין תנאי חייו של אחד לעומת תנאי חייו של אחר, ביו סיכוייו של זה לזה, בין איכות חייהם של ילדי השבט החילוני למשל לבין זו של ילדי השבט הערבי, הרקיעה לשיאים מבהילים, מפוררים כל ברזל, וראשונים בחומרתם. כוחה של ריבונות אינו יכול לפער כזה, לאורך זמן. כגודלו של הפער בין עשיר לעני, כך עומקו של הקרע בין השבטים השונים. ההבדל הוא המניע החברתי המוביל בריבונות השלישית. הוא המשפיע, המכריע, המגדיר והמסמן, המשייך כל אדם ואדם למעמדו בסולם. והרי כבר למדנו ממעשינו שלנו וממעשיהם של אחרים. פער חברתי מוביל לשבר חברתי וזה מוביל לשבר מדיני שיוביל לבסוף לקרע דתי ובלתי ניתן לאיחוי. כבר למדנו. כבר ראינו במו עינינו, מימין ומשמאל.

     

    28.

    יותר מעשר שנים אני מעיד על השבר בריבונות השלישית, על הסיבות ועל הנסיבות כמו על שתי האחיות התאומות, הריבונות הראשונה והשניה. ובימים אלה, כבד היאוש מאוד.

     

    29.

    להבדיל משתי אחיותיה, לריבונות השלישית ולאזרחיה יש זיכרון אחד מר, חי, משותף, כואב, מאיים ומשפיע. חורבן שני הבתים הקודמים, אלפיים ואחת עשרה שנות הגלות, ובעיקר ששת מליוני היהודים שהושמדו כמו כלום רק לפני

     60 שנה, כולם צרובים היטב במוחו של כל יהודי בריבונות השלישית. בראשונים, בבניהם, בבנותיהם, ובילדיהם. הזיכרון הצרוב הזה ערני מאוד, פעיל ומגיב. הוא ממוקם במוחם האחורי של כל זכר ונקבה מבני היהודים, טמון ושתול, וברגעים של סכנה מיוחדת יש בכוחו להניע לפעולה גדולה. שמעתי את אזעקת הזיכרון הגנטי הזה צווחת בכל שבטי היהודים בכיפור 73', לפני הצהרים, ושמעתי אותה צווחת גם שנים רבות אחר כך, בערב, בליל סדר 2002. בדממה שאין כמותה פוקדת הצווחה הזו כל זכר וזכר ברחבי הריבונות השלישית בזה אחר זה, עד שהם יוצאים מבתיהם, ערוכים ומוכנים, מכל קצות הארץ אל המערכה. זו רוח העם. ברגעים של צרה וסכנה גדולה רוח העם מתאחדת, נפש נשזרת בנפש. וכשהיא מאוחדת, לרגעים, היא שורדת, מנצחת, גם אם נפגעת עד זוב דם.

     

    30.

    אלו הם ימי מלחמה על המשך קיומה של הריבונות השלישית. כדי לשרוד אל מעבר לימי הריבונות השניה, כדי להחזיק מעמד עוד יובל שנים, חייבת הריבונות השלישית להערך אחרת מכפי שהיא היום. אחרת לחלוטין. אחרת, כפשוטו. עליה לזהות את פני המציאות היטב, להכיר בסכנה, ללמוד את עומקה והיקפה, ולקדם את פניה על פי השכל הישר וחכמת הלב. בכל סוגיה, בכל מחלוקת. עבודה כואבת ומאומצת עד מאוד נכונה לנו. ורוח אחרת חייבת לנשוב. רוח חמה. רוח נקיה. מאחדת. אוספת בודדים לעם. אם תרצו, הוא אמר. הוא היתנה את הכל ברצונכם. רק אם תרצו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הריבונות השלישית איבדה שליטה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רינו צרור
    התפרקות?
    צילום: לע"מ
    צילום: איי פי
    רצח רבין. השבר הראשון
    צילום: איי פי
    מלחמת לבנון השנייה. השבר השני
    צילום: איי פי
    מומלצים