שתף קטע נבחר

צילום: ויזו'אל/פוטוס

נסתפק ביפי הבלורית

"תמוז", סרטו של ניר טויב על הפצצת הכור בעיראק שהוקרן בערוץ1, היה מרתק וסוחף. חבל רק שאת השאלות הקשות - על לגיטימיות ההחלטה וההשלכות שלה - שמו בצד

במילה אחת: מעולה. כלומר, כל עוד נשארו הבמאי ניר טויב ומרואייניו וקטעי הארכיון שלו בעבר המפואר, זה היה סרט קצבי וסוחף, מרתק ועשיר בדוקומנטציה מסקרנת, מעוטר בראיונות-עומק טובים במיוחד וספוג בהרואיות אמיתית. אבל מה לעשות שהפצצת הכור הגרעיני בעיראק היא אקט חד פעמי של תעוזה מאורגנת שאותו הגתה מעצמה אזורית קטנה – שעם הזמן הפכה לבריון שכונתי חבול.

 

טויב ליווה בנאמנות, עקב אחר אגודל, את שרשרת הנסיבות שחוללה את ההחלטה להפציץ את הכור העיראקי, סיפק לצופים הצעירים כמות נדיבה של רקע היסטורי ונמנע מדיון רציני במחלוקות הפוליטיות שליוו את ההחלטה: האם באמת עיתוי ההחלטה היה קשור לבחירות שבהן ביקש הליכוד לנצח? האם אפשר ברצינות להאשים את בגין בסיכון חיי טייסים במבצע חסר תקדים, או שיש לקבל כפשוטה את ההיעלבות שלו – ובגין ידע להיעלב נורא יפה – כשהטיחו את הדברים בפניו? האם, מקץ עשורים, אי אפשר לברר עם שמעון פרס מדוע התנגד אז למבצע ובמקום זה להשאיר אותו על המסך בשחור-לבן מתלהם?

 


הטייסים שהשתתפו במבצע. סיפור גבורה ישראלי

 

אלה שאלות לגיטימיות, אבל כל עוד שמונת המופלאים שהיו שם מדברים, הן מתגמדות מפני לכידותו ועוצמתו של סיפור גבורה ישראלי. לא, הם לא נראים כמו גיבורים ולא מדברים מתוך מצ'ואיזם ראוותני, וזה בדיוק מקור החן שלהם. העצבות מגיעה מזכרו של אילן רמון, צעיר מפציצי הכור. הפכחון והספקנות של יפתח ספקטור מציגים לצופה איש שמחשבתו מקורית ומרדנית. החרדה של אמיר נחומי לסולידריות הישראלית חושפת אותו כאנטי-גיבור שהשנים היטיבו עם תפיסת העולם שלו. החום האנושי הפשוט והנגיש של דובי יפה הופכים אותו למוקד-משיכה מעניין של הסרט.

 

מתוך כל אלה ומתוך קטעי ארכיון עם המתים (רפול בולט בישירותו ובשפתו הגסה והעניינית) וראיונות עם החיים (במיוחד שלמה נקדימון ואריה נאור), ואחרי שמנפים את סיפור העלילה המותח – יגיעו או לא יגיעו ליעד? ייפגעו? יילקחו בשבי? יצליחו להפציץ? ישובו בשלום? – נותר גרעין נראטיבי של סיפור נקמה אותה הגו ניצולי שואה וביצעו אנשים שגדלו בצל תודעת השואה ובחרדה מפני השמדה נוספת. יש עוד מוקדים, טעונים פחות מבחינה רגשית אבל חשובים יותר, שלא עלו בסרט: עצם הנחיצות בפעולה לא הוטל לרגע אחד בספק. מידת ההיתכנות של קיום נשק גרעיני בידי עיראק, בימים ההם, לא נבחנה כלל. האירוע כולו נותר כבועה בתוך ההיסטוריה, כסינגולריות מופתית שאין לה המשך או תוצאות.

 

דווקא בגלל שמלחמת ארה"ב עיראק האחרונה פרצה בשל התפיסה המוטעית והמטעה של ארה"ב, כי לעיראק יש נשק להשמדה המונית – דווקא בשל תוצאותיה ההרסניות של המלחמה ההיא צריך היה להרחיב את היריעה, וצריך היה גם לשאול שאלות על מדיניות הגרעין הדו-פרצופית של ישראל – למה רק לנו מותר (על פי פרסומים זרים, כמובן) להחזיק בנשק גרעיני? האם פעולות כגון אלה לא חושפות את ישראל לסיכון של פעולת-תגמול? האם באמת צריך לשאוף להפצצת הכור האירני כאות ללכידות בחברה הישראלית במקום להצטרף למאמץ הבינלאומי לפתור את הבעיה בדרכי שלום?

 

על כמה מן השאלות האלה ניסו הטייסים להשיב בסרט, וחבל שניסו, כי עצם השתתפותם במבצע לא מכשיר אותם לפרספקטיבה ההיסטורית הנדרשת: אחרי הסרט, באולפן, הנחו גדי טאוב וליעד מודריק דיון משמים שנעדר ממנו מוקד רציני. הדיון התקיים במסגרת סדרת משדרים הקרויה "זכרון צרוב", ותפקידה להוביל את צופי הערוץ הממלכתי מיום הזכרון לשואה ועד ליום הזכרון לחללי צה"ל בעיסוק בשאלות של יהדות, ישראליות, זהות ופרצופנו הלאומי. אז שוב דשו בזכרון השואה כתחליף למדיניות חוץ ושוב קוננו קצת על מותה של הסולידריות, בעוד הצופים – שאני מאמינה כי נשארו מרותקים למסך עד תום הסרט – שוקעים לתוך תנומה מרגיעה, רוויה בטייסים גיבורים וחפה משאלות קשות.

 

תמוז, ערוץ 1, יום ד', 21:30

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"תמוז". גרעין נראטיבי של סיפור נקמה
לאתר ההטבות
מומלצים