| |
זה לא שאנחנו הולכים לנגן באנטארקטיקה
באז אוסבורן מאוד מתרגש מהעובדה שהוא מגיע לישראל, ואם אתם מכירים את המלווינז, סביר להניח שגם אתם מתרגשים מהעובדה שהם באים לפה. ראיון לפני ההופעה
אור ברנע
לא קל לנהל שיחה רצופה עם באז אוסבורן. "קינג באזו", המוזיקאי המטורף עם התסרוקת העוד יותר מטורפת, יגיע לישראל ביום שישי הבא ועל פי השיחה איתו, נשמע כאילו מדובר באירוע המרגש ביותר שהוא חווה מזה שנים.
אפשר להעביר ימים שלמים עם אוסבורן (43) ולקשקש ללא הפסקה על היסטוריית הרוקנ'רול. בעשרים השנים האחרונות "המלווינז" (The Melvins) היו שם כדאי לראות ולחוות הכל. הם השפיעו על כל כך הרבה להקות מצליחות, טבעו את חותמם המוזיקלי המוטרף במוזיקת הרוק של ימינו והסתובבו כמעט בכל עולם. אבל הם עדיין לא הופיעו בישראל, ואת המנהיג לא ממש מעניין לעלות זיכרונות, הוא רוצה לדבר על הדבר החדש בחיים שלו, ארץ זבת חלב ודבש.
במהלך השיחה אוסבורן לא מפסיק לדבר עוד ועוד על הארץ שלנו, ולפעמים בצורה קצת מחשידה. הוא חותך משפטים באמצע ועובר למזרח התיכון, הוא חוזר שוב ושוב על דברים שהוא אמר לפני כמה דקות ושואל ים של שאלות שעל סדר היום. "לפני כמה זמן דיברתי עם מישהו בישראל והוא שאל אותי אם אני מפחד להגיע. אתה חושב שאני צריך לפחד? איי-דונט-ת'ינק-סו".
מה אתה יודע על ישראל?
"אני יודע שהיא במזרח התיכון", הוא צוחק, "אני ממש מתרגש להגיע לשם. זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים. אף פעם לא תכננו לעשות את זה, אבל גם אף פעם לא חשבנו שלא נופיע בישראל. אני תמיד אתכנן כל דבר שהוא מציאותי. כשהציעו לנו את המופע, אז בדקנו את הנושא וגילינו שאין שום בעיה. אני מאוד מתרגש כי אני יודע שישראל היא מאוד חברותית לארצות הברית. אני יודע שיש לנו מעריצים בישראל כבר הרבה זמן. זה לא שאנחנו הולכים לנגן באנטארקטיקה או משהו..."
אז מה אתה אתם מתכננים לעשות?
"אנחנו הולכים להגיע ביום שבו אנחנו מופיעים, ולמחרת יש לנו יום חופש אחד. הייתי ממש רוצה לספוג כמה שיותר מהתרבות המקומית. אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם זה לדבר עם אנשים, לגלות איך הם מנהלים את החיים שלהם ולנסות להבין מה עובר להם בראש ביום-יום. אתה יודע, למשל איך הם הרגישו כשהם גדלו בישראל. אני לא יודע הרבה על ישראל ובתור אדם שמגיע מלוס אנג'לס, אני יודע שזה יהיה מאוד שונה בשבילי. זה ממש מעניין לגלות את הגישה של האנשים בישראל ואיך הם מסתכלים על החיים. אני לא יכול לדמיין איך העיר נראית, מעניין אותי לדעת איך כל דבר מתפקד, לפתוח את העיניים ולהסתכל על הכל".
המלווינז. "אף פעם לא שכחנו מה טמון בגבולות שלנו"
אתה ממש סקרן. זה תמיד עניין אותך או שזה עניין חדש?
"תמיד. הייתי באירופה מיליון פעם. ודיברתי על אותם דברים כבר המון פעמים. אבל ישראל זה מקום שאף פעם לא הייתי בו וזה חדש לי. בטח הייתי עושה את אותו הדבר אם היינו מופיעים בדרום אפריקה, גם לשם אף פעם לא הגענו. התעניינתי מאוד גם כשביקרתי בברזיל וביפן".
אז אתה מתכנן לבקר גם בשטחים הפלסטיניים?
"אמממ... כנראה שלא, כדאי לי?"
זה תלוי בך.
"אני רק יכול להגיד שאני אעשה כל משהו שהוא ריאליסטי, וכל מה שטוב לעשות. אני פשוט אסמוך על האנשים המקומיים. אתה חושב שאנשים יגיעו להופעה שלנו?"
אני בטוח שיהיו שם הרבה אנשים.
"מדהים. מה שמצחיק זה שבמהלך השנים, הרבה פעמים דיברנו עם אנשים מישראל, פגשנו מעריצים ישראלים מסביב לעולם וזה היה מדהים לגלות שיש לנו מעריצים שם. הקטעים הכי טובים מגיעים בדרך כלל אחרי ההופעות, אז אפשר לדבר עם הקהל, עם הילדים, עם אנשים מבוגרים יותר או עם אנשים שעובדים במקום. זה נהדר".
כמעט כל חובב או חובבת של מוזיקה אלטרנטיבית מכירים את המלווינז. אבל אם אתם נתקלים לראשונה בשם המשונה, דעו שמדובר באחת הלהקות החשובות בשני העשורים האחרונים. הלהקה הוקמה בתחילת שנות השמונים ומאז היא ממשיכה ליצור מוזיקה מקורית שמשלבת רוק, פאנק, מטאל והומור רב. אוסבורן וחברו ללהקה משכבר הימים, המתופף דייל קרובר, משתדלים להוציא אלבום כמעט בכל שנה. אבל הבעיה היא שהחבר'ה האחרים בהרכב לא ממש בדיוק נשארים בקרבת מקום. במהלך השנים הבסיסטים בלהקה הוחלפו כמו גרביים ואוסבורן וקרובר מצאו את עצמם עובדים עם מוזיקאים חדשים. חוץ מזה, הם גם יצרו עשרות שיתופי פעולה עם מוזיקאים אחרים. ביניהם גם עם מיודענו מייק פאטון, איתו אוסבורן מנגן בהרכב הפסיכי "פ'נתומאס".
ודאי שמעת שחברך מר פאטון מגיע גם הוא לישראל,
קצת אחריכם.
"באמת? לא, לא שמעתי על זה. הוא מגיע עם 'פיפינג טום?'".
לא, עם פנז.
"והוא יופיע באותו מקום שאנחנו מופיעים?"
כן. אתם חברים טובים מחוץ ללהקה?
"כן בטח, אבל הוא גר בסן-פרנסיסקו ואני בלוס-אנג'לס, ככה שלא ממש יוצא לנו להיפגש".
חבל שאי אפשר היה לאחד בין שתי ההופעות. אין ספק שמעריצים בכל העולם ישלמו הון בשביל לראות את המלווינז ופאטון משתפים פעולה. אבל למועדון הבארבי בתל-אביב תגיע הלהקה ללא החבר ומנהל הלייבל שלה, אלא עם עוד שני הרכבים איתם הם חולקים את הבמה. לפני אוסבורן וחבריו יופיעו הלהקות "Big Business" ו-"Porn" בערב ערוך של משחק כיסאות מוזיקליים. תשדלו לעקוב: המתופף והבסיסט של "ביג ביזנס" מנגנים גם עם "המלווינס" וקרובר, המתופף של המלווינז, מנגן גם עם "פורן" (בתקופה האחרונה "המלווינז" עולים לבמה עם שני מתופפים), חוץ מזה, טים מוס, הזמר של "פורן", הוא גם מנהל סיבוב ההופעות של שלוש הלהקות באירופה. התבלבלתם? לאוסבורן לא משנה שהמוזיקאים בסיבוב ההופעות עוברים מלהקה ללהקה. "אנחנו כמו משפחה אחת גדולה", הוא אומר, "כל להקה מחוברת לשנייה. ניגנו ביחד כבר ביותר ממאה הופעות, אז כבר הכל עובד בינינו. זה מתחיל להרגיש ממש נוח".
בכל השנים שלכם יחד, למה כל כך הרבה מוזיקאים עזבו את הלהקה?
"האמת היא שזה תמיד הגיע לנושאים אישיים שלא יכולנו להתעלם מהם. בגלל שהיו קשיים אישיים, החלטתי בכל פעם שזה בלתי אפשר לעשות איתם מוזיקה. אני ממש אהבתי לנגן עם כולם בנקודה מסוימת, אבל זה כל פעם הגיע למצב שבו אני לא יכול להתמודד איתם יותר. זה הכל קשור למעשים שלהם".
קראתי לא מזמן קטע שכתבת באתר של הלייבל שלכם, ושם כתבת ש"הלהקה עברה הרבה בשנה האחרונה – מלחמה, סמים, דחייה, אבל היא אף פעם לא הפסיקה להסתכל על מה שבאמת חשוב". מה באמת חשוב?
"אף פעם לא שכחנו מה טמון בגבולות שלנו. אתה יודע, כשאתה כותב ביוגרפיה ללהקה, אתה לפעמים מנסה להתנסח ולמצוא מילים שנשמעות חשובות, גם אם הן לא ממש. אז יכול להיות שבתוך המשפט הזה יש קצת מזה".
אז זה לא חשוב מה שעבר עליכם בתקופה האחרונה.
"אני לא יודע, אני מניח שכן. וגם אם לא, אז אפשר להעמיד פנים שכן. למה אנחנו צריכים לצפות מתל אביב?", הוא קוטע את המשפט ומתחיל לדבר על אותם הדברים עליהם דיבר לא מזמן.
אז אולי אוסבורן מעדיף לדבר על ישראל. אבל נקודה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה זו ההשראה העצומה שסיפקה "המלווינז" על דור הילדים של סיאטל ועל שלל להקות רוק נוספות. גם המלווינז הגיעו מוושינגטון ובסוף שנות השמונים, אחד מהמעריצים הכי גדולים שלה היה קורט קוביין המנוח. חברי הלהקה וקוביין הפכו לחברים טובים, והיה זה אוסבורן שהכיר בין הבאסיסט של נירוונה, כריס נובוסליק, ובין המתופף שלה, דייב גרוהל, שהיום שר ומנגן בהצלחה עם הלהקה שהקים אחרי מותו של קוביין – "Foo Fighters". החל מאותה נקודה נירוונה סללה לעצמה דרך להצלחה כבירה, יחד עם עוד חברים מסיאטל, שעם חלקם הגדול שיתפו המלווינז פעולה.
אוסבורן (מימין). רוצה לספוג כמה שיותר
"אני מבין ששואלים אותי על הנושא הזה", אומר אוסבורן, "הרי 'נירוונה' הייתה להקה עצומה ופופולרית וקורט מת מוות טראגי. אני מבין את העניין. אבל זה לא גורם לי להרגיש משהו מיוחד, זה לא משנה כלום".
כל כך הרבה אנשים הכתירו אתכם כאבות המייסדים של הסאונד שהגיע מסיאטל. כאלה שפיתחו סגנון חדש והביאו משהו חדש לעולם הרוק.
"אני מניח שזה נכון, אבל אין משהו שאני יכול לעשות עם זה. במיוחד אחרי שמישהו קובע את זה בפניך".
במהלך הזמן, הרבה להקות שחיו איתכם בשולי התעשייה פרצו לתוך המיינסטרים וזכו להצלחה עצומה. לא רציתם לעשות את המעבר הזה לתוך ליבה של המוזיקה הפופולרית?
"אני לא יודע אם אי פעם יכולנו לעשות את זה. החומר שלנו הוא די מוזר, במיוחד עבור אנשים שמקשיבים למוזיקה פופולרית. לא נראה לי שמתישהו בחיים הלהקות או המאזינים יהיו מעורבים בחומרים כאלה. מבחינת סאונד, אנחנו תמיד נהיה הרבה יותר משוגעים מאשר כל אחת מהלהקות האלה", הוא מסכם, "אולי הם אהבו אותנו, אבל הם לא נשמעו כמונו".
|
