לא על הגרוב לבדו
האלבום החדש של RJD2 אמור היה להיות הפריצה הגדולה שלו למיינסטרים, אלא שסאונד מציק, טקסטים מגוחכים וסקיצות לא אפויות, משאירים אותו בעיקר עם הרבה יומרות ומעט מאוד שירים מענגים
RJD2 הוכיח באלבומיו הקודמים שכדי להרחיב את גבולות ההיפ-הופ לא צריך להיות ראפר, די-ג'יי, או אפילו שחור. צריך רק מוח יצירתי מספיק, טעם מוזיקלי רחב וכישרון. ואת שלושת אלה יש לו כחול אשר על שפת הים. שני האלבומים הקודמים שלו היו מסע מרתק בשדות הרחבים של ההיפ-הופ האינסטרומנטלי (ברובו), כולל ייבוא מקורי ומפתיע של השפעות וסימפולים מהסיקסטיז עד הניינטיז, מבריאן אינו ועד אליוט סמית'.
אבל בדומה ל"קזינו רויאל", מי שמצפה למצוא את אותו ג'יימס בונד המוכר עם אותה כוס וודקה-מרטיני, נידון להפתעה. RJD2 של האלבום החדש הוא המרגל שפורש מהשירות וחוזר לשורשים האורגניים, למה שהניע אותו מלכתחילה לפתח מיומנות נינג'אית בכלי נשק מוזיקליים: המקור לסימפולים שלו. לשחק בהיפ-הופ זה טוב ויפה אבל אחרי שכל החברים אמרו לו שהוא מפיק גאון, RJ החליט להשאיר אחריו משהו שמפיקים אחרים יוכלו לסמפל בעתיד. תקליט פופ.
לשם כך הוא גם חזר לבסיס, זנח את הסמפלר ונכנס לאולפן, ניגן בעצמו על מלא כלים חיים ואז חתך, קצץ, ערבב ותיבל. התוצאה: סלט גרוב. אבל שלא ישקרו לכם, זהו פופ. פופ מודע, אפילו פופ טוב למדי עם התמקדות מוצדקת בנכס הכי חם כרגע בפופ - עליו עוד נרחיב - אבל זו מוזיקת פופ במובן הבסיסי שלה: שירים פשוטים, קליטים, שכוללים "hook" ממכר ורק רוצים שתחבבו אותם. ככזה, הוא לא רע בכלל. או לפחות - מתחיל מצוין.
שני השירים הראשונים, "You Never Had It So Good" ו-"Have Mercy", משתמשים בטקסטים שחוקים וכישורי השירה של RJ מבהירים למה עד עכשיו הוא נשאר בעיקר מאחורי הקונסולה. אבל הגרוב שלהם - אותו מרכיב חמקמק שהופך סתם קצב רקיד למשהו שיגרום לכם לצעוק "Oh Snap!" ולרקוד כמו ג'יימס בראון - מטיס אותם 60 מייל מעלה.
ג'סטין טימברלייק, פארל ויליאמס וטימבאלאנד הוכיחו שהגרוב, זה שמעיף את "Senorita" או "My Love" לראש הפלייליסט של פופיסטים ואלטרנטיביים כאחד, הוא הדבר הכי חשוב כרגע בפופ, הרבה יותר מכתיבת שירים טובה או הגשה מעניינת. הכישרון הבולט ביותר של RJ, כאן ובעבר, הוא חוש הגרוב המפותח שלו. גם בשיר העוקב "Reality" זה ניכר - הוא לוקח שיר פופ בסיסי, אפילו קצת משעמם מבחינת טקסט והגשה, ומזריק לו מקצב ואינסטרומנטציה כל כך גרוביים, שקשה שלא להישבות בקסמו של השיר.
מתחיל טוב - נגמר מר
אבל לא על הגרוב לבדו יחיה האדם. שלוש הבעיות העיקריות של האלבום הזה בכלל לא קשורות אליו. האחת זניחה יחסית: מחיית אולפן כמו RJD2 ציפיתי לסאונד הרבה יותר צלול וחד אבל קיבלתי עיסה עמומה ועכורה שלא כיף לשמוע יותר מרבע שעה. קצת כמו ללכת כל היום עם משקפיים מעט מלוכלכים, זה פשוט עושה כאב ראש אחרי כמה זמן.הבעיה השנייה היא הטקסטים. RJ מעולם לא היה כותב מחונן, והברק שלו התבטא בעיקר ברקיחת שיקויי-פלא מכושפים משלל מרכיבים בלתי צפויים. לכן יכולנו לסלוח לו ביתר קלות כשבאלבומים הקודמים צצו מדי פעם טקסטים בנאליים או סתם חסרי משקל. אבל הפעם יש לנו תקליט פופ, והבחור ישב לכתוב טקסטים לרוב הקטעים. הריח שעולה מהם אינו טרי, בהחלט משומש, לפרקים מחורבן עד גיחוך. אם כבר פופ, לך עד הסוף ובמסורת הפופ המוצלחת ורבת השנים, קח לך תמלילן שכיר.
הבעיה השלישית והמכריעה - כי מטקסטים נדיפים והפקה בעייתית עוד אפשר להעלים אוזן - היא ההתדלדלות המהירה בחומרים. אם בארבעת השירים הראשונים נראה שאנחנו בכיוון הנכון, הולכים ומטפסים במדרגות לגן עדן של פופ גרובי, אחריהם נשארים לנו עוד עשרה קטעים שקצת קשה להחליט איך לאכול אותם. רובם נשמעים כמו שברי שירים, סקיצות לא אפויות, התנסויות אולפן לא החלטיות, ומהשיר החמישי ועד ה-15 אי אפשר למצוא יותר מרצועה מסָפקת אחת לרפואה ("Sweet Piece" מציל מעט את המצב ברצועה 11). זה לא שאלה שירים רעים, אלה פשוט קטעי מעבר לשום מקום.
האמת? פספוס. כי אנחנו כבר יודעים שכישרון לא חסר לבחור שלנו אבל נראה ששאפתנות יתר הטביעה את הספינה שלו הפעם. פופ, ובמיוחד פופ חסר יומרות עם הרבה גרוב, יכול להיות תענוג. נדמה לי שעם סאונד מוקפד יותר, תמלילן חיצוני ויד אלימה בבחירת השירים, היה יכול לצאת מכאן EP לתפארת, שהיה מעניק ל-RJD2 את הפריצה המיוחלת, שבאמת מגיעה לו, אל המיינסטרים.
RJD2 - The Third Hand
