שתף קטע נבחר

עוף מפה

עידן בן־ברק, שחי באוסטרליה, מסביר לך למה אתה חייב לעזוב את הארץ

אומרים שאם שמים צפרדע בסיר מים פושרים ומחממים את המים לאט, הצפרדע לא תרגיש בהתחממות ההדרגתית ותתבשל בלי לנסות לקפוץ החוצה. כבר 60 שנה אנחנו כל כך מפחדים מהערבים - בעצם מה 60, מינימום 100 - שרק את זה אנחנו רואים. כל השאר זניח. שחיתויות? תאונות דרכים? זיהום אוויר? עוני? עזבו שטויות. נחתו שני קסאמים בשדרות, ואחמדיניג'אד שוב יצא בהצהרה לוחמנית. יש אקשן. למי יש כוח להתעסק בקטנות. ובינתיים המדינה מתפוררת בין האצבעות. לאט, אבל בטוח.

 

כבר התרגלנו: אין שר בלי תיק במשטרה, אין שרה בלי חקירה, כל מפכ"ל סקנדל, וכל רמטכ"ל מחדל. האוניברסיטאות נחנקות, המכללות פורחות. כולם הולכים ללמוד משפטים ומינהל עסקים בשביל לדעת איך להזיז כסף ממקום למקום. כל מי ששווה משהו במדע ובטכנולוגיה נוסע לעשות קריירה בחו"ל, כי בארץ אין תקציבי מחקר. מאיפה יגיעו המהנדסים שגם יכניסו כסף וייצרו דברים, ולא רק יריבו על השלל? ונניח שנצליח לגדל וגם להשאיר פה איזה שניים־שלושה מוחות, מה בדיוק נעשה עם כל החבר'ה האלה שתורתם אומנותם? מי יחזיק את ישראל בעוד 15 שנה?

 

ניסינו לבנות מדינה שתהיה מקום בטוח לעם היהודי, ושיהיה אפשר לחיות בה בשקט. לא הלך. מתברר שאי אפשר את שניהם ביחד. אולי זה משהו באופי היהודי, אולי זאת העובדה שנתקענו דווקא באמצע המזרח התיכון, ואולי זה סתם מזל רע. היו איזה עשור־שניים שבהם נראה כאילו זה יצליח, אבל אז התבדינו. אי־שם, בין שבי שומרון, בני ברק, רצועת הביטחון, שינקין וקיסריה, איבדנו את הכיוון והחארות תפסו פיקוד. עכשיו כבר אין כוח לשנות, כבר לא מאמינים לאף אחד, כבר עייפים.

 

כנראה שבסוף לא יכבשו אותנו עם טנקים. כנראה שעוד שניים־שלושה עשורים כבר לא יהיה צורך. ואם כן יתקיפו, עם טילים בליסטיים מאיראן וסקאדים סוריים, מישהו עדיין מאמין שצה"ל יוכל להתמודד עם זה? הרי זה אותו צה"ל שלא הצליח לארגן קיטבג נורמלי לכל מילואימניק במלחמה שאנחנו בעצמנו יזמנו. בדיוק אותו צה"ל שכותש את החמאס והחיזבאללה כבר 20 שנה - ותראו איך הם כתושים יפה.

 


לאור הקיצוצים ברשויות המקומיות: זהו המפגן האווירי ליום העצמאות

 

גם הפלסטינים לא מבינים עניין. באים איתם בטוב? פיגועים. נכנסים בהם? פיגועים. כובשים? פיגועים. מפנים? פיגועים. פעם עוד חשבנו שנצליח לסגור איתם איזה הסכם כדי שהאוטובוסים יפסיקו להתפוצץ, היום אנחנו מבינים שזה יישאר ככה לנצח.

 

תבוסתני? אולי. אבל כל שחקן פוקר טוב יודע שיש נקודה שבה צריך לוותר, לשים את הקלפים ולהגיד יפה שלום. שחקן ממש טוב יודע לעשות את זה כשעוד נשאר לו כסף לסיבוב נוסף ביום אחר; שחקן לא כל כך טוב ימצא את עצמו חוזר הביתה בלי המכנסיים, אם בכלל. אז תעשו לעצמכם טובה. תסתכלו טוב־טוב על הקלפים שלכם, ותחשבו איך לדעתכם ייגמר הסיבוב הזה.

 

ודרך אגב: אומרים, אבל טועים. אם תנסו לבשל בערמומיות צפרדע אמיתית, מתישהו היא תרגיש שחם לה מדי ותקפוץ החוצה הרבה לפני הרתיחה. אני מאחל לכולנו אינסטינקטים בריאים כמו של צפרדע.

 

שתי מדינות לעם אחד

אתם צריכים לקפוץ מהסיר. לחו"ל. כשעוד אפשר. ונכון שלישראלים חו"ל שווה אמריקה, אבל תתפלאו לשמוע שזאת לא האופציה היחידה. יש בעולם הזה כמה וכמה מדינות שמאוד ישמחו לקבל ישראלי יד שנייה במצב טוב אחרי טסט. קנדה היא אחת מהן. גם ניו זילנד. יש עוד הרבה. אבל היום, ילדים, נראה לכם קצת את אוסטרליה. למה? בעיקר כי אני נמצא כאן מספיק זמן בשביל לעשות השוואות:

 

1. 2 באפריל 2005, מלבורן. פעם ראשונה שלי באוניברסיטה. מחפש את הכניסה ופתאום מגלה שאני כבר באמצע הקמפוס. הכל מלא עצים. מה זה, איפה הבידוק? הגדרות? השומרים? איזה מין אוניברסיטה זאת?

 

אוקטובר 2002, ירושלים. מאבטח בכניסה למסעדת המבורגרים בעמק רפאים ובודק קבוצה של סועדים ותיקים. אישה בת 50 עם ארנק בגודל של חפיסת סיגריות מתעקשת במבטא אנגלוסכסי שאני אציץ גם לתוכו. "אולי אני מייהבל?", היא נוזפת בי.

 

2. סוף מאי 2006, ממלאים החזר מס ממוחשב באינטרנט. מצהירים על 1,251 דולר אוסטרלי שמגיעים לנו בזכות. תוך שלושה ימים מופקדים 1,251 דולר בחשבון שלנו. חצי שעה מול המחשב בבית, אפס טופסיאדה, נתראה בשנה הבאה. קאט.

 

ספטמבר 2006, טלפון מהארץ: אבא של אשתי מודיע שהגיע עוד מכתב מאיים מביטוח לאומי. הם טוענים שאנחנו חייבים להם איזה 3,000 שקל מלפני שנתיים (שטויות), וזאת התראה אחרונה לפני הוצאה להורג או משהו. אני מנסח מכתב תגובה. את הגירסה הראשונה - לכו חפשו מי ינענע אתכם - אשתי פוסלת. אני מרכך את הניסוח אבל לא את התוכן, והם מתקפלים וטוענים שבעצם אנחנו חייבים רק 200 שקל (בולשיט). המשך יבוא, כמו תמיד. דיזולב ארוך עם סאונד של ויכוחים טלפוניים אינסופיים.

 

3. סוף יוני 2006, גולש באינטרנט. בחדשות הספורט של איזה עיתון אוסטרלי אני קורא כתבה על ההצלחות של הנבחרת הלאומית בכדורגל שעלתה לשמינית הגמר בגביע העולם, והפסידה אחר כך לאיטליה בגלל שופט אנטישמי מניאק. הכתבה מתארת איך האוסטרלים, שעד עכשיו לא ממש שמו לב שיש להם נבחרת כדורגל כי הם היו עסוקים בקריקט וברוגבי ובפוטבול ובטניס ובשחייה ובגולף ובמירוצי סוסים, דווקא מתחילים להתעניין.

 

דקה אחרי: עובר לעיתון ישראלי וקורא איך הקפטן של באר שבע מסביר למה הם שוב הפסידו. אה, וגם כתבה מרתקת על דרישות השכר של גרנט.

 

4. קיץ 2006, צהריים, עובר ליד בית ספר יסודי. בחצר שיעור ספורט: מירוץ שליחים עם משוכות. שתי קבוצות. בראשונה יש ילד קוריאני שמעודד בהתלהבות ילד בלונדיני, שכמעט נכשל במשוכה. בשנייה, ילדה בצבע שוקולד, בלבוש צנוע - כיסוי ראש ושמלה עד הקרסוליים - מדלגת בגמלוניות מעל המשוכה האחרונה ומגיעה לקו הסיום.

 

1992, אורט גרינברג, שיעור ספורט. תרגול מעבר קיר. לימוד טיפוס על חבל. מתח. בטן. ריצת אלפיים. ירי אחרי מאמץ?

 

5. טיול סופשבוע עם חבר בגיפסלנד. נוסעים בדרכים כפריות. לוקחים שמאלה ושוב שמאלה סתם כדי לראות מה קורה, ונופלים על אתר פיקניק על גדות אגם: דשא, שולחנות, שירותים מסודרים ואין נפש חיה. עוד פינה של גן עדן באמצע אוסטרליה שאף אחד לא שמע עליה. לא משהו מיוחד.

 

טייק 2: אמצע הבוש האוסטרלי, טראק של שלושה ימים, לפני השקיעה. על אקליפטוס ענק להקה של תוכים בצבעים פסיכדליים. איך נתאר את זה? תדמיינו 200 קרטיבים בטעם רמזור, מעופפים ומצפצפים אחד על השני. האמת? שיקרתי. זה בכלל לא היה בטראק. זה פה בפארק לידי, במרכז העיר, כל ערב.

 

סביבות 2002, טיול בוגרים של החוג לסיירות במכתש רמון. מגיעים לגב קטן. המדריך מזהיר לא להכניס את הראש למים, כי הם מזוהמים אחושרמוטה בפוספטים מהמחצבה שבמעלה נחל צין. חצי חוג נכנס למים ומשתדל לא להשפריץ לעיניים.

 

6. 2006, שבת, 24:00, רחוב ראשי במלבורן באזור המועדונים. חמישה צעירים שיכורים הולכים בשורה לקראתי. אני משתדל לזוז הצידה, לא רוצה צרות. זה שהכי קרוב אלי מתנודד קלות, מפנה את הראש וצועק לחבר שלו משהו בלתי מובן עם הרבה פאקינג באמצע. הוא כמעט מתנגש בי, אבל ברגע האחרון רואה אותי, זז הצידה, ממלמל אוטומטית "סורי" וממשיך לצרוח על החבר.

 

2007, היום, הלילה. צאו להסתובב לבד ברגל באזור המועדונים בעיר שלכם.

 

נו, נוע תנוע

בסופו של דבר, נבואות זעם והשוואות לא מחמיאות למדינות מתוקנות זה לא מה שיעלה אתכם על המטוס. אחרי שתתלבטו, תבררו, תתייעצו, תבדקו את הפרטים ותעשו את החשבונות, תישארו עם שאלה אחת: יש לי או אין לי אומץ לעשות את זה?

 

כל השאר בדרך כלל מתקזז, פחות או יותר. האנשים ששואלים אותך "למה לך" מתקזזים עם אלה שאומרים "למה לא"; ההוצאות וההכנות מתקזזות עם הפוטנציאל והאפשרויות; הגעגועים עם ההתרגשות; "הילדים כבר בבית ספר" עם "ככה הם ילמדו אנגלית"; והכוסיות בחוף מציצים עם הכוסיות בבונדי ביץ'. לא זה העניין.

 

לעזוב את הארץ זה עסק מסוכן. לא בגלל העזיבה עצמה - הרי תמיד אפשר לחזור, והרבה גם עושים את זה - אלא בגלל שזה מכריח אותך להתמודד עם עצמך. זה חשבון נפש שיחדור לכל פינה בקישקעס, אם תרצה או לא. הרבה אנשים שמתכננים להגר אומרים שהם מפחדים שיתגעגעו למשפחה, לנוף, לכדורגל בשישי בצהריים. בהרבה מקרים הם בעצם מפחדים שהם לא יתגעגעו לכל זה. כי בלי כל זה, מי אתה בעצם. וזה מה שיתגלה לך כשתיסע. ולא, החצי שנה שעשית במזרח לא נחשבת, אפילו שחיפשת את עצמך ועשית ויפסאנה והכל. כי אז ידעת שתחזור ושהחדר בבית של ההורים מחכה לך. עכשיו אתה זורק את עצמך לחלל. באנג'י בלי חבל.

 

מי שעזב ולא חזר, כנראה יודע למה. יש היום בערך מיליון ישראלים כאלה בעולם. מי שעזב וכן חזר אחרי שנתיים־שלוש, יודע כמה דברים: הוא יודע מי הוא ומה הוא. יודע מה הוא אוהב בישראל ומה היה רוצה לשנות. יודע למה הוא נשאר, ויודע שזאת הארץ שהוא בוחר - לפחות בינתיים - לחיות בה. אבל מי שלא ניסה אף פעם למרות שהיה יכול, פשוט השתפן.

 

תשמעו, אני לא יודע מה יהיה בעתיד. אולי אוטוטו עם ישראל יקלוט כמה הוא קרוב לקצה ויתעורר. אולי אז הוא גם יצליח למצוא איזה סידור חצי־יציב עם שכנינו המעצבנים, יארגן מחדש את סדר היום ויבחר להנהלת המפעל הציוני מישהו שלא מעשן סיגרים ולא מקורב למיליונרים ופונקציונרים. אולי אז נוכל לחיות בארץ נורמלית. ואולי לא.

 

ומה אם יבוא היטלר אוסטרלי?

אתה שואל - עידן כבר ענה. אין, מדהים הקטע הזה עם ההפרשי שעות

 

ש: יא בוגד שמאלני משתמט יפה־נפש מתחנגל אוהב ערבים מניאק, מה עם תרומה למדינה?

 

ת: אל תדאג, אני כבר תרמתי ולא במשרד: הייתי בקרבי, בקבע, במילואים, סחבתי, חסמתי, שמרתי, בידקתי, ניווטתי, גירזתי, מיקשתי, פיטרלתי, דיווחתי, ארבתי, עמדתי בזמנים, ירו עלי, טחנתי שטח, עליתי על אב"כ וירדתי מכוננות. אני מכיר את טול־כרם וחברון יותר טוב מאשר את חדרה ורמת גן.

 

ש: אוסטרליה זה נורא רחוק, לא?

 

ת: חמש שעות טיסה יותר מניו יורק. אפשר לחשוב שעושים את זה כל שבועיים.

 

ש: כמה שתנסה, בחיים לא תהיה אוסטרלי

ת: למה לנסות? אני ישראלי שחי באוסטרליה, וככה זה יישאר. אין לי שום כוונה לנסות להחליף עור ולהיות מי שאני לא, במיוחד כשאין מצב שקריקט יעניין אותי אי פעם. מצד שני, מי אמר שאני חייב להיות ישראלי דווקא בישראל?

 

ש: אני רוצה שהילד שלי יגדל בתור ישראלי

 

ת: למה, מה הוא עשה רע?

 

ש: מה יש לי לעשות שם, הכל מדבר וקנגורואים

 

ת: ראית יותר מדי סרטי טבע.

 

ש: חכה חכה, יקום איזה היטלר אוסטרלי. מה תגיד אז?

 

ת: לא יבוא. ככה זה בהיסטוריה: בכל פעם מגיע משהו מכיוון אחר, אף פעם לא אותו דבר פעמיים. חוץ מזה, גם אם פתאום יהיה פה איזה גזען ארי, עד שהוא יגמור עם ההודים, הסינים, המלזים, הלבנונים, האפריקאים והקוריאנים, כבר לא יישאר לו כוח לבדוק אם סבתא שלי טבלה במקווה או לא.

 

ש: אני דתי

 

ת: אפשר להיות דתי גם בחו"ל. יש כאן בתי כנסת בשפע והרבה יהודים טובים. למהדרין יש גם קהילה חרדית פעילה, רק שכאן הם עובדים למחייתם. אגב, אתה מודע לזה ש"בלייזר" זה עיתון עם תמונות של בחורות עירומים זה חולירע, כן? אה, אתה דתי לאומי. ארץ אבותינו, סלע קיומנו. אין מה לעשות, תישאר בישראל. בהצלחה. אגב, גם לך אסור להסתכל בתמונות של הבחורות.

 

ש: בארץ הכי טוב

 

ת: רק במקרה שאתה מקורב לצמרת השלטון, חבר במשפחת פשע מאורגן, אוהב לזיין פקידות או שלושתם ביחד.

 

ש: ההורים שלי לא יעמדו בזה

 

ת: זאת באמת בעיה. בענייני משפחה אני לא יכול לחשוב במקומך. מצד שני, אחרי שתקבל אזרחות תוכל להביא גם אותם. פנסיה בגולד קוסט, מה רע.

 

ש: אני חייב חומוס

 

ת: גם אני. יש כמה אפשרויות: להכין בבית, ללכת למכולת או למסעדה של הלבנונים, להרפות מזה וללכת למסעדות הודיות ותאילנדיות ולגלות שגם זה נורא טעים.

 

ש: מה רע בקנדה?

 

ת: כלום. גם שם אחלה. סע לשלום. אל תשכח מעיל.

 

ש: אני לא מסתדר עם אנגלית

 

ת: וסבא שלך, שהגיע ממראקש או מלודז' או מצנעא, היה אבשלום קור? לומדים. זה הזמן להתגבר על חדווה, המורה הפארשית לאנגלית שהיתה לך בתיכון. אגב, אתה יודע איזה מורים יהיו לילדים שלך בתיכון? חדווה שייקספיר לידם.

 

ש: אין מצב שאני נשאר שם כל החיים

 

ת: לא צריך. תישאר כאן כמה שנים, תקבל אזרחות ודרכון אוסטרלי, תחסוך קצת כסף ותמשיך הלאה. העולם פתוח. אם בא לך, תחזור לארץ, רק שעכשיו יש לך ולילדים שלך תעודת ביטוח קטנה במגירה. פנאן.

 

ש: אני נורא אוהב לעשות מילואים

 

ת: יעבור לך. ואם לא, אז תדע שיש מילואים גם באוסטרליה, רק שפה זה בהתנדבות. חוץ מזה שגם משלמים כמו שצריך ונותנים ציוד כמו שצריך ולא שומרים על בסיסים של ג'ובניקים במקום להתאמן. אם יהיה חסר לך קצת אקשן, תוכל תמיד לבקש שישלחו אותך לבגדד.

 

ש: מה עושים נגד הגעגועים?

 

ת: קוראים עיתון מישראל, אפילו רק את הכותרות הראשיות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים