בלי מכרז ובלי שחיתות
לא סביר ולא מוסרי להציג את כל עובדי הממשלה כמושחתים ורודפי בצע
לכאורה, כל התקשרות כלכלית של ממשלה - כל עסקה מעסקותיה - חייבת להתבצע, על פי חוק חובת המכרזים, באמצעות מכרז פומבי, בו תינתן הזדמנות שווה לכל המעוניינים להציע את מרכולתם. לשם בחירת הזוכים במכרזים הוקמו במשרדי הממשלה "ועדות מכרזים", הפוסקות עם מי הכי כדאי לגורם הממשלתי להתקשר. התבחין (הקריטריון) הכמעט-בלעדי בבחירת זוכי המכרזים הוא המחיר: המציע הכי זול מקבל בדרך כלל את העסקה. כדי להתגבר על טעיות זכייה אפשריות, מנוסחים תנאי המכרזים הממשלתיים במידת פירוט וסיבוך גבוהה מאוד - וגוברת כל הזמן. החשש מפני צל-צילו של חשד להטיית המכרז גורם לתיקוני ניסוח ושינויי תנאים בלתי-פוסקים. החשדנות שולטת בכל, מחניקה ומשתקת.
תהליך המיכרוז הממשלתי נעשה כה מסורבל, "משפטני" ומעיק, עד שהוא מבריח ספקים רבים, במיוחד מי שאינם מסוגלים לשאת בהוצאותיו הגבוהות, כולל מתן ערבויות בנקאיות. הסוגיה מסתבכת עוד יותר כשהממשלה עומדת בפני חידוש חוזה קיים ומשביע רצון עם ספק של מוצר או שירות (יועץ חיצוני, למשל) ונדרשת להיכנס עמו ל"התקשרות המשך", החייבת לכאורה אף היא במכרז חדש ומלא. כך לכאורה. למעשה, יש מוצא מחובת המכרז הבלתי-מתפשרת: לצד המנגנון שמאשר את המכרזים הוקם מנגנון ל"חריגים", שנותן פטור מהמכרזים. אלו הן שתי ועדות-על מרכזיות: האחת - ועדת הפטור של משרד האוצר, והשנייה - זו של החשב הכללי. כ-1,600 פניות נעשות מדי שנה לשתי ועדות ממשלתיות עליונות, שבסמכותן לאשר התקשרות פטורה מחובת מכרזים. הן מאשרות קרוב ל-99% מהפניות. כך, חוזים ממשלתיים, בהיקף שנתי של 9 מיליארדי שקלים, נערכים ללא מכרז.
הנימוקים לפטור מגוונים אך רובם מתייחסים למה שקרוי "התקשרויות המשך": המשרד
תמרור עצור
השופט מצא: זה מסוכן
אבירם זינו
לא רק זליכה: גם השופט בדימוס אליהו מצא סבור שהרחבת הפטור ממכרזים היא פתח לשחיתות
מבקשים ובסוף גם מקבלים - אבל עד אז יוצא לכולם המיץ. כי אחרי המון תקנות ותיקוני חקיקה, המצב כיום הוא כזה: ועדות המכרזים בכל משרד ממשלתי, אף שיש בסמכותן לפסוק מי זוכה במכרז ממשלתי גם בסכומי כסף גדולים מאוד, רשאיות בעצמן לאשר פטור מחובת מכרז בעסקה (כמו התקשרות המשך) רק עד 1.2 מיליוני שקלים. מעל לסכום זה, או במקרים שבהם לא נתקיימו התנאים המוקדמים למתן הפטור, עוברת הבקשה, כאמור, לאחת משתי ועדות הפטור העליונות באוצר. או לשתיהן.
הבעיה היא מבנית, לא אישית. "ועדות המכרזים המשרדיות" פועלות בכל משרד ממשלתי לחוד; שתי "ועדות הפטורים", לעומת זאת, משותפות לכל משרדי הממשלה ויושבות במרומי משרד האוצר. ל"ועדות הפטורים" יש כל הסמכות לאשר או לפסול התקשרות ללא מכרז, מבלי שתוטל עליהן האחריות לביצוע מדיניות הממשלה. הן מהאו"ם. זהו תהליך בלתי-יעיל בעליל. משרדי הממשלה מתקוממים על הסחבת והעיכובים ונוצרה אצלם, כפי שנכתב בדו"ח הצוות הבין-משרדי, "תחושת שיתוק ותסכול". אף אנשי החשב הכללי מזיעים קשה כדי לשחרר את הפקקים.
התלונות והמרירות עשו לבסוף את שלהן, והממשלה אישרה בראשית השבוע שורת הצעות למהפך בחוק חובת המכרזים. השינויים יופעלו למשך שנתיים באמצעות חקיקה מזורזת, הקרויה "הוראות שעה", ולא יובאו לפיכך לאישורה של מליאת הכנסת. על השינויים המליצה ועדה בין-משרדית בראשותו של מנכ"ל האוצר ירום אריאב. כדי לשפר את התהליך, המליצה הוועדה להקים בכל משרד ממשלתי ועדת שלושה (המנכ"ל, החשב והיועץ המשפטי בכבודם ובעצמם), שתפקידה יהיה לאשר או לדחות פטורים ממכרזים עד סכומים של 2.5 מיליון שקלים בדרך כלל, ועד 4 מיליון שקלים במקרים יוצאי דופן. מה שמעל סכומים אלה יישאר בטיפולה של ועדת הפטורים העליונה.
המבקרים לא טרחו לקרוא
הוועדות הונחו על-ידי מנכ"ל האוצר שלא להקל ראש בהחלטותיהן, ולראות במכרז את דרך המלך בהתקשרויות ממשלתיות. החלטותיהן יפורסמו ברבים תוך חמישה ימים. השינוי, שעוד סעיפים רבים לו, אושר בממשלה כמעט פה-אחד, לאחר שקיבל גם את ברכתו של היועץ המשפטי לממשלה, שמצא בו את האיזון הנכון בין יתרונות לחסרונות. החשב הכללי באוצר, ד"ר ירון זליכה, שלח שורה של הסתייגויות, שהוצגו (בחלקן; זליכה איחר לישיבה) בממשלה. הטון הנרגז של מכתבו יצר את הרושם שהחשב הכללי שולל מכל וכל את השינוי שהוצע, ולא כן הוא: עקרונית, הוא דווקא קיבל אותו. ההסתייגות שלו התייחסה לגובה הכספי של הפטור המרבי ממכרז, שתוכל להעניק הוועדה המשרדית: ד"ר זליכה הציע 1.2 מיליון שקלים, ואילו יורם אריאב וצוותו הציעו, כאמור, 2.5 עד 4 מיליון שקלים. לא היה כאן אפוא ויכוח על עקרונות, אלא על עוצמות: בידי מי יישאר כמה כוח מינהלי לאשר ולפסול.השינויים שאושרו בממשלה זכו מיד לביקורת ציבורית, בשל היותן כביכול "פתח לשחיתות". אך נראה בעליל שהאנשים המעלים את טענת השחיתות לא טרחו לקרוא את ההצעות לשינויים ולא הקדישו תשומת לב מינימלית למשמעותן. הדבר האחרון - האחרון! - שאפשר לומר על השינויים הללו, זה שהם יקלו על שחיתות ויפתחו פתח למתן פטורים לא-כשרים ממכרזים. ההיפך נכון: מעתה תהיה קבלת הפטור מחובת המכרז נקייה, שקופה וחשופה לבקרה ציבורית במידה גבוהה לאין שיעור מאשר עד כה. אלא שמאחורי כל זה מסתתר משהו גדול ומקומם הרבה יותר: מסתתרת השקפת עולם נוראית, לפיה כל אדם מושחת אלא אם הוכח אחרת.
הטיעון שאסור לתת לוועדה ציבורית של שלושה פקידים בכירים ומהימנים לקבל החלטות בסדרי גודל מגוחכים - עד 4 מיליוני שקלים בסך הכל - כי זהו "פתח לשחיתות", מופרך מיסודו, כפי שאומר בצדק מנכ"ל האוצר. מופרך ובלתי-נסבל: שום מנגנון ממשלתי וציבורי לא יכול לתפקד באווירה שבה אין אמון בסיסי בהחלטות של פקידים, יועצים ומנהלים. אי-אפשר לנהל מדינה כאשר על כל מקבל החלטה יש מקבל החלטה נוסף, המציץ מאחורי גבו, נושף בעורפו ומאיים להביאו למשפט אם חלילה ייטעה במשהו. עובדה: אף עסק פרטי לא מתנהל כך. "הניסיון לצייר את עובדי הממשלה כמושחתים, רודפי בצע, שינצלו כל הזדמנות לעשות לביתם או למקורביהם, הינו חמור", אומר אריאב. וצודק.
בשעתו אמר האינקוויזיטור הגדול, בהצדיקו את ציד המכשפות של ימי הביניים: עדיף להעלות על מוקד אלף נשים חפות מפשע, מאשר להחמיץ מכשפה אמיתית אחת. רוחו של האינקוויזיטור סובבת כיום במשרדי הממשלה בירושלים, מטילה את אימתה וצועקת בקול גדול: עדיף להחשיד ולהשחיר את פניהם של אלף אנשים נקיי כפיים, מלאפשר למושחת אחד לחמוק. זו אריתמטיקה בלתי-סבירה (ובלתי-מוסרית) בעליל. הרי אנחנו, האזרחים, משלמים את מסינו לממשלה משום שאנחנו סומכים על טוהר המידות של שריה ופקידיה. אחרת, הממשל כולו ישותק. חובת המכרזים לא מתה. אדרבא, היא קיבלה חיים חדשים.
לפנייה לכתב/ת 
כולם רודפי בצע?
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים
