שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מיתוס לאומי, כאב פרטי
    בעוד טקסי הזיכרון משמרים את תחושת ה"רקמה אנושית אחת", הרוח הישראלית החדשה מבטאת גם כאב ביקורתי
    במסכת הכאב והייסורים שמזמנים החיים, קשה מכל הוא מות ילד. גם בני ארבעים ויותר הם בבחינת ילדים להורים, שנותרו עם חלל שלא יתמלא. נוכח כך, מתמיהה העובדה שב"סידור" - ספר החיים של היהדות המלווה את היהודי מלידתו ועד מותו - נפקד מקומה של תפילה על אובדן בן או בת. תפילת "הזכרת הנשמות" בחגים מיועדת להיאמר לנשמת אב, אם, סבא-רבא וסבתא-רבא, יתר הקרובים ולנפטרים שמתו על קידוש השם. מאוחר יותר התווספו נוסחי "יזכור" ו"אל מלא רחמים" לקדושי השואה, לחללי צה"ל ולנפגעי טרור.

     

    קרוביהם של חללי כוחות הביטחון מעלים את זכר יקירם באמצעות גרסת יחיד ל"יזכור" הכללי לעליית נשמות חללי צה"ל: "יִזְכּר אֱלהִים נִשְׁמַת בְּנִי, אָבִי, אָחִי, בַּעֲלִי - הַחַיָּל… שֶׁמָּסַר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, הָעָם וְהָאָרֶץ". עולה מכאן שגם במסגרת תוספות מאוחרות לסידור לא יוחדה תפילה לזכר בן או בת - חיילים כאזרחים. וכך, הורים שכולים, הרוצים להידבר עם קונם באמצעות תפילה שתציג כאב פרטי, יגון ומצוקה קיומית - מוצאים עצמם ללא מענה.

     

    טקסי הזיכרון נוצרו טרם הקמת המדינה, כחלק מעיצוב היהודי החדש. הם משמשים עד היום כסוכני זיכרון של המדינה וכפרקטיקה בכינון הלאומיות. תבנית הטקס, שהתייצבה בשנות החמישים, ביקשה ללכד את האומה וליצור תחושת אחווה וגורל משותף. הטקסים לא השתנו הרבה מאז, אולם הם פועלים היום על רקע שונה. עם חלוף השנים כורסמה תחושת הקולקטיב נוכח התחזקות מעמד הפרט. ביטוי לכך עולה גם בתכנים אמנותיים וספרותיים, במוזיקה הישראלית (לשעבר "הזמר העברי") וברוח התפישה החינוכית ל"מצוינות" של הפרט.

     

    בעוד טקסי יום הזיכרון משמרים את מטרתם המקורית - "כולנו רקמה אנושית אחת", הרוח הישראלית הנושבת בשנים האחרונות מבטאת גם כאב ביקורתי. חוויית הזיכרון הורחבה, והשיח הציבורי והתקשורתי עוסק יותר בהיבטים טראומתיים שלה ופחות בפניה הנשגבים. מיתוסים של הקרבה וסיפורי גבורה מתמעטים מול ביטויי כאב אישי ואובדן פרטי של הנשארים.

     

    דפוס דומה נמצא גם בדיאלוג עם בורא עולם. התפילות האישיות המתרבות מסמנות גם
    במרחב זה את המענה למצוקה. כך למשל, יוזמתה של דליה ורטהיים-יוחנן מקיבוץ טירת צבי, שכתבה השנה תפילה לחברתה רינה ראבינסאן ששכלה את בנה - סמ"ר מתניה ז"ל, במבצע "חומת מגן" בג'נין. בשעת אזכרת נשמות בבית הכנסת, רצתה האם השכולה לומר תפילת יזכור על בנה. כשהתברר לה שאין בסידור תפילה שכזו, יצאה את בית התפילה. דליה נטלה על עצמה לענות על החוסר באמצעות חיבור תפילה אישית (המשלבת מילים אחדות מתוך "יזכור לחללי צה"ל" עם מילים מ"תפילת אם ליד קבר ילדה", שחיברה פאני נוידא בפראג לפני 150 שנה בגרמנית):

     

    "יזכור אלוקים את נשמת בני מתניה שהלך לעולמו. אלוקי, אתה שבראת ויצרת את לב האדם ונפשו, אתה יודע מה יקר ילד לאביו ולאמו. אתה היודע שמתניה הוא בני בכורי, בשר מבשרי, משוש נפשי. לא אנסה לעצור בעד כאבי. דמעותיי זולגות על בני שמסר את נפשו על קדושת ה', העם והארץ. אני מבקשת ממך אלוקי, שתיתן לי כוח לשאת את האובדן ואת הגעגועים. בכל ימי חיי, עשה שדמותו הזכה לא תמוש מלפניי ובשעה שאתבקש לישיבה של מעלה, תן שיקבל הוא את פניי. אתה הוא בעל הרחמים, הסתר אותו בצל כנפיך לעולמים ותצרור בצרור החיים את נשמתו וינוח בשלום על משכבו ונאמר אמן".

     

    ד"ר לביא מרצה במחלקה למדע המדינה של אוניברסיטת בר-אילן ומחברת הספר "תפילת נשים"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מיתוס לאומי, כאב פרטי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים