מהשבי ועד הצל"ש: זכרונות מהמלחמה

33 שנים שלום חלא שתק. לא היה מוכן לספר על מלחמת יום הכיפורים, על נטישת מוצב "מילאנו" על הקרב עד הכדור האחרון בקנטרה, על השבי המצרי ועל הצל"ש שקיבל. "היו לי רגשי אשם שאני חזרתי והחברים שלי לא. היום החלטתי לשבור שתיקה", הוא מסביר.

בספטמבר 1973 סמל שלום חלא היה צעיר בן 22 מראש העין, שהשתחרר לאחרונה משירות סדיר בגולני. הוא נקרא לשירות מילואים וסופח לגדוד 68 של החטיבה הירושלמית. הוא וחבריו נשלחו למוצב "מילאנו", על גדת תעלת סואץ. "כשהגענו למוצב החלפנו גדוד של צנחנים, הם סיפרו לנו שהגענו לשלווה, שאפשר להשתזף, לדוג דגים בתעלה פשוט לעשות מילואים של כיף", הוא משחזר.

הימים הראשונים במוצב עברו אכן בשקט יחסי והחיילים התרגלו לשיגרה. חלא נזכר איך בראש השנה ביקש אחד החיילים לצאת במקום ביום כיפור. החייל שיציאתו הוחלפה כעס על כך שנדרש לצאת ביום הכיפורים. רק בדיעבד התברר כי ההחלפה הצילה את חייו.

בימים שלפני יום הכיפורים - משהו נראה מוזר בגזרה. "כבר בשבוע שקדם למלחמה ראינו דברים לא שגרתיים בצד המצרי, ראינו מהתצפית חיילים מצרים, בנוסף לאלה שהיו במוצב ממול. הבנו שמשהו מתרחש, רשמנו דוחות שהועברו למפקדים וחשבנו שעושים עם הדוחות משהו". חלא מספר באכזבה כי רק לאחר מכן התברר שלא נעשה שימוש בדוחות.

שעת צהריים במוצב, השקט מתנפץ

ביום הכיפורים - השלווה המדומה בסואץ התפרקה לרסיסים. בעת ששהו בתצפית, סמוך לשע אחת בצהריים - קיבלו חלא וחבריו הוראה לשוב למוצב. כאשר הגיעו למוצב קיבלו הנחייה להיכנס פנימה, מכיוון שצפוי "יום מלחמה". "תוך כדי כך - חייל אחד ירד מהתצפית ודיווח כי הוא רואה קנה תותח מכוון למוצב".

והתותח אכן ירה. "פתאום נשמע פיצוץ וכל עמדת התצפית נפגעה פגיעה ישירה והתמוטטה. כל שטח המוצב הופצץ, כולם רצו לבונקר והוכרזה כוננות ספיגה. ההפגזה לא פסקה, על כל מטר נפל פגז". חלא מספר כי אנשי המוצב השיבו בירי לעבר המצרים שהחלו לחצות את התעלה עם סירות ולהסתער על המוצב: "הגענו למצב שהרגם ביקש אישור לירות ב-90 מעלות, כך שהמרגמה תנחת בחזרה על המוצב".

בחלוף כשעה הגיעו החיילים המצרים אל פאתי המוצב. "הם התחילו להסתער על הגדרות, בחלק מהמקרים הם הצליחו להיכנס לתעלות במוצב". ההפגזות המשיכו לתוך הלילה, ללא עזרה ממשית. "ביקשנו סיוע של טנקים אבל לא היה בכלל צבא, אנשים נפצעו ונהרגו, האנטנות קרסו והקשר עם המפקדה לא היה רציף. טנק אחד שהיה בדרך אלינו נתקע על השביל לכיוון המוצב".

גם ביום השני ללחימה המשיכו המצרים בניסיונות לפרוץ למוצב. "המצרים ניסו כל הזמן להסתער רגלית על המוצב, ללא הצלחה. ביום ראשון בבוקר הגיע ג'יפ כדי לקחת את אנשי המודיעין שהגיעו יום קודם. איך שהנהג עוצר את הג'יפ - נופל עליו פגז והנהג נפצע באורח קשה". חלא וחבריו הצליחו לפגוע בחיילים מצרים שהתקרבו למוצב.

"לנטוש את המוצב"

במשך כל זמן ההתקפה על המוצב שמעו חלא והחיילים את קריאות העזרה של חיילים מהמוצבים האחרים. בערבו של יום ראשון קיבלו אנשי המוצב פקודה לנטוש את המקום ולהגיע לביצות, שנמצאות כ-15 ק"מ מהמוצב, כדי שיוכלו לאסוף אותם. "כאשר שאלנו מה לעשות עם הפצועים וההרוגים - קיבלנו תשובה שמי שיכול ללכת שיילך, ולקבור את ההרוגים בחול, כדי שהצבא יפנה אותם אחר כך".

מסע החילוץ מהמוצב החל סמוך לשעה אחת-עשרה בלילה. 42 חיילים יצאו לדרך, בניסיון לחמוק מהכוחות המצריים. "לפתע נפתחה עלינו אש מטווח של 30 מטרים. הייתה החלטה שלא מסתערים ומנתקים מגע. בהברקה של רגע אחד המפקדים צעק 'יא מחמוד אינתא מג'נון' ואז נפסקה האש למספר שניות". המצרים הצליחו לפגוע בכמה חיילים, בעודם מנסים לצאת מהאזור בשקט. "החלטנו לרוץ לכיוון הבתים של קנטרה, שהיו במרחק של כ-800 מטרים. היה לילה שחור, חייל אחרי חייל רץ לכיוון קנטרה. אני הייתי אחרון".

באחת ההפסקות בריצה הבחין חלא שסביבו נמצאים רק 16 חיילים מתוך ה-42 שיצאו לדרך. חלא הבין מאוחר יותר כי כנראה אחד החיילים סטה מהכיוון והקבוצה התפצלה. למרות שהיה הצעיר מבין החיילים - באותם הרגעים הוא החליט לתפוס מנהיגות: "אני לא יודע מאיפה זה בא לי, היו שם חיילים מעל גיל 30 ואני הצעיר, מבלי לדעת למה, תפסתי מנהיגות". הוא הורה לכל החברים להתפקד, לאסוף את המים מכל המימיות. כאשר התברר כי נותרו רק שלוש מימיות מלאות - הוא נתן פקודה שמותר לשתות רק באישורו. חלא החליט שהכוח יתבצר באחד המבנים עד שיאיר היום.

בתוך המבנה - חולקו החיילים לעמדות אבטחה ותצפית. "ידעתי שלבסוף המצרים יגיעו אלינו לפי העקבות ואכן ראינו אותם מגיעים למבנה". הקרב במקום נמשך כ-10 שעות, בסופן - אזלה התחמושת. "היינו הרוסים דואגים ומודאגים. המצרים הבינו שנגמרה לנו התחמושת ואז הם נכנסו לתוך המבנה שהיה אפוף עשן והורו לנו לזרוק את הנשק החוצה". באותן שניות - הבינו החיילים שהם הולכים ליפול בשבי. אחד החיילים המצרים החל לזרוק רימונים לחדר שבו רוכזו כמה פצועים. "היו זעקות מתוך החדר, זעקות זוועה, צעקות אימים עד היום בלילה אני שומע אותן", מספר חלא.

שמונה חיילים נופלים בשבי

חלא ושבעה חיילים נוספים נפלו בשבי המצרי. בכלא הם הופרדו וחלא הושלך לתא צר ללא מיטה כשידיו קשורות והראש מכוסה בבד. "עברתי עינויים קשים. כל הזמן חקרו אותי. מכיוון שנפצעתי ברגל - הם כל הזמן היו משכיבים אותי על הריצפה אחד שם רגל על החזה שלי, פותחים את הפצע ותופרים אותו. אלה היו כאבי תופת". חלא מספר שאחת השיטות להפעלת לחץ הייתה לביים הוצאה להורג: "לקחו אותי והעמידו מול קיר. כיתת יורים נעמדה מולי ואז היו מבטלים את הכל".

חוקריו של חלא סיפרו לו שמדינת ישראל נכבשה במלחמה ואינה קיימת עוד. גם מצבו הפיזי הידרדר: "בגלל הפציעה ברגל היה לי נמק וכל הרגל הפכה שחורה ומסריחה. בשלב מסויים לקחו אותי למרפאה שבכלא והזריקו כמות גדולה של פניצילין". לדבריו, זה מה שגרם לרגלו להחלים. "בשבי ירדתי 30 ק"ג, כל הזמן הייתי צמא. באחד המקרים שפכו מים על הריצפה בתא ואני ליקקתי אותם, רק כדי להרגיש את הרטיבות".

הצל"ש והזיכרון

חלא נפגש עם משפחות הנופלים, שביקשו לשמוע כל פרט על הרגעים האחרונים של יקריהם: "אני הייתי הכתובת שלהם. במשך שנים לא הייתי מוכן לספר מה קרה, היה עליי משא כבד והיו לי רגשי אשם שאני חזרתי והם לא". חלק מזמנו של חלא מוקדש היום גם להרצאות בפני תלמידים על החוויות שעבר במלחמה: "עכשיו אני מספיק חזק לספר וכל מה שאני מספר זה לזכרם של אלה שלא חזרו משם".