אכן תמונות קשות
"לחם יומנו" (אמש, ערוץ 8) הזמין את הצופה למסע במחוזות אכזריים ושותקים של תעשיית המזון באירופה. התוצאה לא קלה לצפייה, ולא רק בגלל התמונות הקשות
האדם בן המאה ה-21 יודע מעט מאד על מקורות המזון שלו. לימדו אותו להאמין שחומוס עושים באהבה וסטייק נולד במגשית קלקר מנויילנת. לפני כן, כשהאדם היה קטן, הראו לו תמונות חמודות של אפרוחים זהובים מנקרים בחדווה בגינה ואיכר חייכני פוסע בים שיבולים שעוד מעט יהיו לחם. ב"לחם יומנו", סרט דוקומנטרי מוערך ועטור פרסים של המפיק-במאי האוסטרי ניקולאוס גיירהאלטר, הוזמן האדם הזה למסע במחוזות הזויים, ירחיים, אכזריים ושותקים של תעשיית המזון האירופית. אכן, היו תמונות קשות.
קחו למשל את האפרוחים הזהובים: אלפים-אלפים הם נחבטים זה בזה על גבי מסוע נירוסטה קר ומנוכר. משפך חשמלי מטיח אותם לתוך ארגזים. אשה שותקת עושה סלקציה בין החיים לבין המתים. החיים מוכנסים למכונה שמחסנת אותם. המתים – לפח. החיים יוסעו אח כך ללולים מפלצתיים בגודלם, שם יאלצו להטיל ביצים בכלובים המוערמים זה על גבי זה בקומות. כשתגיע שעתם למות, זה לא יהיה מחזה נאה.
אבל זה עוד כלום לעומת החזירים הנשחטים והמעיים שלהם שנשפכים גם הם על מסוע, או החמניות שלהבי ענק מכחידים אותן, או החסה הנחנקת בעטיפה שקופה, או הפר המבקש לקיים מצוות פרו ורבו וברגע שהוא מטפס על הפרה, עובד אנונימי במדים וכפפות חולב את זרעו. או עובדת אנונימית שכל מלאכתה בחיים היא לבתק כפת רגליים של חזירים במזמרה חדה, בעוד גוויותיהם התלויות עוברות מעל לראשה בסרט-נע של אנקולים וחצאי-חיות. ועוד לא הזכרנו את הסלמונים ערופי הראש שמכונת חיתוך מבקעת את כרסיהם ומכונה אחרת מסירה את קשקשיהם והנה, הם נדמים כיצורים הרוטטים אחרי המוות.
מצויין לצמחונים
"לחם יומנו" הוא סרט ארוך ללא וויס-אובר. הוא נעשה במשך שנתיים בהם צילמו גיירהאלטר וצוותו מפעלים של תעשיית המזון האירופית, ללא ציון מקום, זמן או שמות. הדבר נעשה בכוונה מפני שהסרט מציג לצופיו את הסטנדרטיזציה והמיכון
של התעשייה כאחד הנושאים המובילים. הקולות היחידים הנשמעים בו הם צלילים אותנטיים של נקישות והמהומים ורחש מכונות. פועלי תעשיית המזון מצולמים בו באותו מבט מנוכר שהמצלמה מפזרת בשוויון נפש על פני הכל. לעתים האנשים העייפים הללו לועסים סנדביץ'. לעתים רואים אותם מוסעים לשום-מקום שמתגלה כשדה שיש לעבדו. אף אחד לא מחייך.
אחרי עשר דקות של פואטיקה של מכונות, ניכור ושקט, האדם בן המאה ה-21 מבין שאין כל קשר בין הפנטזיה שתעשיית המזון מוכרת לו לבין מציאות הייצור. כשהתמונות קשות מדי והאדם קם לשתות מים, הוא עשוי לומר לעצמו שבעצם הוא לא יודע דבר על אופן ייצורם של מזרונים, סבונים, מכוניות או טוסטרים, אבל מה לעשות, אי אפשר לדעת הכל וגם למצוא די פנאי לצפות בטלוויזיה שמוכיחה אותנו על חוסר הידע שלנו, על אדישותנו לעולם האמיתי של מזוננו ועל יחסנו המחפיר לחיות ולבני אדם.
"לחם יומנו" היה סרט מצויין לצמחונים, לרומנטיקנים עגולי עיניים שמסרבים לקשר בין האפרוח הזהוב לשניצל, לפעילי זכויות החי ולאוהבי סרטים אילמים. מי שלא משתייך לקטגוריות הללו, מי שזוכר בבעתה את סבתא שלו עורפת ראש של קרפיון ששט באמבטיה יום שלם, יכול היה ליהנות מצילום מסוגנן מאוד, פואטי אפילו, של נופים לא מוכרים: מכרות מלח, כרמי זיתים שעציהם רוטטים בנקיפה של מכונות, ממטרות ענק מכונפות שטות בשדה חיטה. אבל לאורך תשעים דקות, לאט לאט הצטבר הרושם שגיירהאלטר סבור כי צופיו לא רק בורים, אלא גם נבערים מדעת וניחנים בסבלנות אינסופית. זו הנחה שגויה מאוד על אודות האדם בן זמננו, אבל מוצלחת מאוד כשמדובר בפסטיבלים המקדשים דוקומנטציה אקולוגית. אם צפיתם והתחלחלתם בדקות הראשונות ונשבעתם שלא עוד שיפודי פרגית, לא נורא: זה וודאי עבר לכם מתישהו במהלך המסע הארוך-מדי של "לחם יומנו".
