אולי עוד פעם ניפגש? ברור

ארץ נהדרת

באחד הרגעים הפחות-מוצלחים של ספיישל סיום העונה, כשקיציס תר אחרי ראש הממשלה ושר הביטחון בשעה שלפני נפילת הטיל האיראני, הוא אומר, "מצמרת השלטון לא תבוא הישועה". אכן. בעונה הזאת, הגם שהמציאות, כדרכה, סיפקה ימבה חומרים לסאטירה פוליטית, ב"ארץ נהדרת" העדיפו להתמקד בטיקים הקטנים של מעצבי המדיניות ולמחזר אותם עד שאחרון הצופים יפהק: המשותף לאולמרט, פרץ, פרס, קצב, פואד, ביבי, קונדי רייס וציפי לבני הוא ההתעקשות של הכותבים והמבצעים גם יחד להתמקד בגאגים ספורים, לפעמים אפילו רק בניסיון להידמות לנושאי החיקוי ותו לו. בטווח הקצר, זו החלטה שיוצרת דמויות שמתחבבות במהירות על הצופים – אבל לאורך זמן הוכיחו אנשי "ארץ נהדרת" שבדיוק כך הם יורים לעצמם ברגל. למעט הדמות המטורפת והנשכנית של ראלב מג'דלה – בביצוע מופתי של אסי כהן – ולמעט אסתרינה טרטמן ההזויה והמופלאה ממש של אורנה בנאי, כל הדמויות הפוליטיות האחרות נראו שבלוניות, צפויות, חסרות השראה ועייפות: העייפות דבקה גם בכמה מן המבצעים.

זו לא היתה העונה המופלאה של אורנה בנאי, שנדחקה לשולי העשייה של התוכנית: טרטמן וטרימבובלר לבדן, אפילו בצירוף של דקלה בוטפליקה עם המסטיק הנצחי, לא הספיקו כדי להפגין את מגוון כישוריה של בנאי. גם לטל פרידמן היתה עונה דהויה למדי – כמה קופונים כבר אפשר לגזור מרון קופמן ומשיפ של בנות הבלוג, וכמה פעמים אפשר להגיד "איייי" בדמותו של אולמרט מבלי ליפול למלכודת הבנליות?

גם לדב נבון, הטאלנט הכי בעייתי של חבורת "ארץ נהדרת", לא ניתנו בעונה הזאת די הזדמנויות ליצור דמויות נעבעכיות-ספידיות, שהן ההתמחות המיוחדת שלו: אני אזכור לטובה את ניצב וולך, גם מן הפרק האחרון, כשהוא מפגין רפיסות משטרתית אמינה מאוד ואומר, "שנשלח את בלילי על סוס שיתפוס את הטיל עם לאסו? ברגיל לא הצלחנו, אז עכשיו?"

אבל זו היתה העונה בה נרשם אסי כהן כמבצע המגוון ביותר והכריזמטי ביותר בתוכנית, לא רק בגלל "כבוד למגזר" ו"שלוש", אלא אפילו בשל וינייטות חד פעמיות כמו דמותו של השופט וינוגרד, או אריק איינשטיין שהבליח בפרק הסיום, ואפילו עדי הבולימית בבנות הבלוג והרמטכ"ל המשכנע. בעונה הבאה, קשובים לרחשי הלב הציבוריים ומשוכנעים שאין דבר מצליח כמו ההצלחה, עלולים הוגי התוכנית לעשות בו שימוש-יתר.

ולפרק הסיום עצמו: אי אפשר לשהות לאורך זמן בטריטוריה המנטאלית של ערוץ 2 מבלי להידבק במגלומניה. לפיכך, ירו כאן לכל הכיוונים, הפגינו הפקה עתירת-ניצבים ומושקעת לעילא, גררו את שלמה ארצי ואת יעל בר זוהר לתפקידוני-אורח – ומה לעשות שלא כל כך הצחיקו. אולי פשוט ניסו יותר מדי. סוף העולם, בדמותו של טיל איראני שינחת על ראשינו בעוד שעה, הוא סיפור-מסגרת מצוין שאיכשהו התקשו כאן למלא אותו בתוכן קומי משובח. ההברקה המהותית היחידה, בעיני, היתה במערה החשמלית המעודכנת של חסמב"ה בגרסת הפוליטיקלי-קורקט, כולל "אהוד מטבוליזם נמוך". משפט המחץ: "סוף עולם טוב לכולם". רגע נושך במיוחד: דמותו של שר האוצר שבוזז רכוש ממשלתי. דקות של חמידות טהורה: עלמה זק בתפקיד נינט. מיותר לגמרי: ביבי עם ניחוחות נפטלין, גיידמאק עם הבונקר המשוכלל, ג. יפית עם השטיקים הנושנים, ומסיבת הסיום הצפויה עד נמנום של "בנות הבלוג".

אבל "ארץ נהדרת" היא תופעה גדולה מסך כל מרכיביה, והסינרגיה הפלאית שנוצרה בינה לבין צופיה ודאי תחזיק מעמד עד לפתיחת העונה הבאה. בדיוק כמו המציאות ממנה היא שואבת: גם בעוד חודשים מספר נמשיך לפחד מנסראללה ומהטיל האיראני המתקרב, נמשיך לשנוא את צמרת השלטון ולאהוב את נינט. חומרים לעולם לא יחסרו, נאמנות הצופים מובטחת, וצריך לקוות שהעושים במלאכה ינפשו ויצברו כוח לקראת הקטסטרופות הבאות: לנצח אותן לא נוכל. לצחוק עליהן – תמיד אפשר.