שבועיים עברו מאז הטבח הנורא באוניברסיטת
וירג'יניה טק בארה"ב וכבר מתחילות להתבהר השלכותיו התרבותיות. הרוצח, צ'ו סונג הוי, שבמו ידיו חיסל 32 סטודנטים בשש עשרה באפריל, רצח לא רק אותם אלא גם את קונספט ה-Web 2.0 החמקמק, או לפחות את ההייפ סביבו.
רבים ראו את סונג הוי מספר ימים לאחר הרצח משהתפרסם הווידאו וטקסט המניפסט ששלח לטלוויזיה. רבים גם ראו בו יציר נוסף של תרבות ה-Web 2.0 (תכנים המיוצרים ומופצים על ידי גולשים ברשת).
כל הסימנים לכאורה היו שם: צ'ו כתב מניפסט אישי "הזוי" כמו מרבים מכותבי הבלוגים, בו הוא מספר על הקיפוח שלו כסטודנט
עני בן מיעוטים שצריך להתמודד עם העושר של חבריו באוניברסיטת וירג'ינה טק היוקרתית.
נוסף על כך, הוא צילם את עצמו מתאמן עם רובים ורימונים, מה שהזכיר לרבים את תוכניות Jackass האלימות וסרטונים דומים ב-YouTube, אתר הווידאו הוויראלי הפופולרי. למעט המעשה עצמו, למעשה, ניתן לומר שכל אישיותו של הרוצח אשר התבטאה בתיעוד האישי שלו, ממש קרנה Web 2.0. לאמיתו של דבר המצב הפוך.
אין שום דבר ויראלי בצ'ו סונג הוי או באקט הטבח המחריד שלו, משתי סיבות עקרוניות: ראשית כל צ'ו סונג עבד עם הדואר האמיתי - הוא השתמש במעטפה ומיקוד, לא באימייל. שנית, הוא שלח את החבילה לרשת הטלוויזיה NBC, ולא ל-uTube או MetaCafe.
אם לרדת לפרטים: סונג הוי ארז את הווידאו שלו בפורמט המיושן והלא דחוס מכולם: די.וי.די. הוא לא ביקש לכווץ את מעשיו בקבצי אימייל לא ברורים, הוא הלך על המסך הגדול. זהו לא דור שלישי - זה וידאו DV באיכות גבוהה וללא
רעידות. יתרה מכך - הוא הכין קובץ PDF עם המניפסט והתמונות שלו, אך לא שלח אותו כקובץ אלא הדפיס אותו, "הגיש אותו", ניתן לומר בשיטה הקלאסית.
לצ'ו סונג הוי לא היה בלוג, ואם היה לו סביר להניח שלא היה בוחר בו להפצת המניפסט. הוא הרי ידע שהוא הולך לעשות משהו גדול, וחשב אינסטינקטיויות על הפצה לאומית, זמן צפיית השיא, רחוק מאוד ממושגי YouTube. כמובן שהוא קיבל את יוטיוב בדלת האחורית.
האינסטינקט הזה של צ'ו הוא בדיוק מה שדה פקטו קובר את הרלוונטיות של Web 2.0. כשיש לך משהו באמת גדול ביד אתה הולך איתו בלי לחשוב בכלל לטלוויזיה. המצב ההיפנוטי (כך נדמה) ששהה בו הרוצח, מצב אותו אפשר להגדיר כמצב נפשי אנושי קדום ומופרע רק מחדד את ההבנה הזאת.
מקרה סונג הוי חושף לאקנייאנית שגם המוח האנליטי והפסיכי ביותר לא חושב על YouTube. במעשיו, במיוחד בדיוור ובהתעלמות מהמדיום אליו הוא נוטה להשתייך במבט ראשון, מראה הטובח התמצאות חריפה ומחושבת בהפצה והן בעקרונות התרבות פופולרית.
אם סונג הוי היה שולח את הווידאו באימייל בין שני סיבובי הרציחות סביר להניח שטכנית הוא לא היה מספיק להעלות את הקובץ או שמשהו היה משתבש (הווידאו ארוך למדי) יש סיכוי עקרוני גבוה שרשת NBC לא הייתה בכלל מקבלת את המשלוח כי הייתה מתייגת אותו כספאם.
ממתי חדר החדשות בNBC פותח וידאו בקובץ מצורף? רוב הסיכויים הוא שהיה מסונן אוטומטית. לחילופין אם היה בוחר סונג להעלות את סרטו ליוטיוב, מלבד מגבלת 10 הדקות בהן היה נתקל וזמן ההעלאה הארוך (סיבות טכניות) סביר להניח שהווידאו היה עקרונית מצונזר עקב תכניו הבוטים, ואולי על ידי היפוך גורל מסוים היה נשלח בכל זאת לטלוויזיה אם מישהו מעובדי יוטיוב האנושיים היה מבין את חשיבותו החדשותית.
צ'ו סונג הוי הרג את הרעיון ואת עצם הקונספקט ש-Web 2.0 זה משהו חדשני באמת. אם האתר שהכי מייצג את הייפ סביב תרבות ה-Web 2.0 הוא ויקיפדיה, שם כל אדם יכול לערוך כל ערך, "לשנות את ההיסטוריה" או את תאריך הלידה של חבריו המפורסמים, הרי שגם בזירה זו ניצח הרוצח: החשיבות של הערך שלו ברורה.
מקומו באנציקלופדיה מובטח.
בזמן שרוב הערכים המקריים שנפתחו על 32 קורבנותיו של צ'ו סונג מועמדים למחיקה וחבריהם של אותם סטודנטים מנסים לספק סיבות להצדקת קיומם מעל דפי הדיון, נמצא מורם ערכו של שצ'ו סונג הוי משאר הערכים, נעול (בר עריכה רק לעורכים ותיקים) ונצחי.
נמרוד קמר הוא פובליצסט, מנהל בלוג באנגלית בשם "מזרח תיכון א-מיני" ומלמד קולנוע בתיכון
