שתף קטע נבחר

רועי או יורי, אין לי סיכוי עם הישראליות

אני נראה לא רע, מתאמן בחדר כושר שנים, מנגן על פסנתר מגיל שבע, לומד באוניברסיטה, קורא ספרים, יוצא עם חברים, רוקד במסיבות. הבנות הישראליות מוצאות חן בעיניי, הן הקבוצה שלי, המנטאליות הקרובה לליבי. אבל לרוב אני מקבל מהן יחס של "אני מכבדת אותך כאדם, אבל אין מצב לאינטימיות"

מאז הפעם הראשונה שקראו לי "רוסי מסריח", כשעליתי לארץ בגיל שבע, התביישתי ב"רוסיות" שלי. במשך שנים, הדבר שהניע אותי היה הצורך להפוך לישראלי אמיתי, לצבר. שנים הקאתי בשיטתיות כל אלמנט רוסי מתוכי, התייחסתי אליו ככתם שיש להיפטר ממנו, כתם על פני שמרחיק ממני את הסובבים אותי ומרחיק אותי מהמטרה הנכספת - להפוך לישראלי אמיתי. התביישתי לדבר ברוסית בפומבי, תמיד התנצלתי על מוצאי בכך שציינתי שאני לא זוכר כלום מרוסיה, שאני לא יודע לכתוב (אמת), שאני לא קורא ברוסית (שקר גמור), שאני לא צופה בערוצים הרוסים (אמת), שקשה לי לדבר ברוסית (שקר חלקי). כשהייתי מטייל עם אבי, תמיד ביקשתי שידבר בשקט, כי כשהרים את קולו הרגשתי שהכתם הרוסי נחשף בפני האנשים (הזרים!) סביב, שבאותו רגע אני משויך לתרבות שונה, תרבות המנוכרת מהישראלי, שאני לוקח צעד אחורה בהסתרת כתם ה"רוסי המסריח" המרוח על פני.

 

הרגשת השייכות היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר שיש לאדם, משהו שנותן ביטחון, תחושת זהות, הבנה של העולם ואופן ההשתייכות שלנו אליו, הבנה שהיא קריטית לעולמו הפנימי של אדם צעיר. מתי ניסיתם לברר אם יש חבר משותף ביניכם לבין אדם זר שפגשתם?

 

כשאדם בעל מבטא רוסי, או שקוראים לו "מקסים", פוגש ישראלי מלידה, האסוציאציה הראשונה שעולה כלפיו היא "רוסי". בדרך כלל זה מלווה בשאלות מוצא ו"איפה נולדת". רוב האנשים חושבים שזה לא משנה שקוראים לי מקסים ולא אלון, למשל, שזה לא יוצר שום אסוציאציה, שזה מפגש בין שווים. אני, שהרגשתי כישראלי לגמרי, אפילו לא הייתי מסוגל לדמיין שאחרי שהעברתי את כל החיים בארץ, כשהמנטאליות שלי ישראלית לכל דבר, כשאני דובר עברית ללא מבטא, שמישהו בכלל יסתכל עלי באופן שונה, ישייך אותי למשהו שהוא לא קבוצת פנים-צברית. למעשה, אפילו הסתכלתי על העולים מרוסיה כעל קבוצה חיצונית לזהותי. במידה מסוימת למדתי לשנוא את שמי הרוסי המובהק, שעם הזמן גם שיניתי אותו ל"מקס" הניטראלי. מבחינתי הייתי בקבוצה הישראלית הצברית בלבד.

 

הייתי בטוח שאני פרנואיד, שאני מחפש סיבות חיצוניות

עם השם הסתדרתי איכשהו. הדבר שהציק לי היה היחס השונה של הצברים כלפי. שמתי לב אליו כבר מזמן, בצבא, ובאוניברסיטה. זה אינו היחס שקיבלתי בילדות, זו אינה אפליה מובהקת של ה"רוסי המסריח". במשך השנים, כשראיתי את עצמי כצבר לכל דבר, שכנעתי את עצמי שאנשים כבר מתייחסים אלי כאל צבר, כאל שווה. ובכל זאת, תמיד הרגשתי שהיה משהו שונה ביחס אלי, משהו שלא הייתי מוכן להודות בו, משהו שייחסתי לאופי שלי. האשמתי את עצמי, כי לא רציתי לחפש תירוצים. הייתי בטוח שאני פרנואיד, שאני מחפש סיבות חיצוניות לבעיות שאני בעצמי גורם. אך כשהגעתי לאוניברסיטה יצא לי להתנסות בהמון קשרים חדשים, המון מכרים מכל הסוגים והצבעים, וככל ששכנעתי את עצמי, ככל שהדחקתי, כבר לא יכולתי להתעלם.

 

היחס השונה מודגם היטב בקשריי עם בנות ישראליות. הבנות שהכרתי לא התייחסו אלי שונה כי הן ידעו שאני רוסי, אלא כי הן הרגישו את ההרגשה המוטעה שאני שונה מהם. הן לא הפלו אותי לרעה, הן לא התייחסו אלי שונה באופן מובהק, ואף לא באופן מודע. אך אף פעם לא הרגשתי את היחס החם, המוכר יותר שקיבלו הישראלים סביבי. תמיד הרגשתי מידה של ריחוק, ריחוק אינטלקטואלי כמעט. מחלק גדול מהבנות הרגשתי שהן כמעט מנסות לתת לי יחס אדיב ומתחשב, מעין "לכבד אותי כבן אדם". הרגשתי שחלק מהבנות פוחדות להעליב אותי, שהשפה ביננו היא שפה שונה, היא יותר מנוכרת ומרוחקת. זו הייתה שפה יותר עניינית, מתחשבת, כמעט פיצוי על כך שהם מתייחסים אלי כשונה.

 

לפעמים, כשאנשים לא שמו לב למוצאי, הייתי מקבל את אותו היחס הקרוב, היחס האינטימי שמקבלים צברים אחרים, הייתי מרגיש את הקירבה, תחושה של היכרות הדדית שמגיעה משני אנשים שאל אף שלא נפגשו אף פעם, מחילים את תרבותם על האדם השני. אך לאחר שאותם אנשים גילו את מוצאי, חזיתי בזמן אמת בשינוי ביחס אלי. השינוי אמנם לא היה דרסטי או מובהק, בהחלט הורגש, ולא ניתן היה להתעלם ממנו. השפה, תנועות הגוף, הכל עבר מעין התרחקות. בגלל זה נתתי לאנשים להכיר אותי לפני שהייתי מספר להם על מוצאי, בגלל זה שיניתי את שמי למקס - כדי לעכב את המכה, לנסות למנוע אותה כמה שאפשר.  

 

הבנות הישראליות מוצאות חן בעיניי, הן הקבוצה שלי, המנטאליות הקרובה לליבי. אך רוב הפעמים קיבלתי את אותו היחס של "אני מכבדת אותך כבן אדם", בתוספת של "אבל אין סיכוי לאינטימיות בינינו". אני רוצה לציין שאני נראה לא רע, מתאמן בחדר כושר שנים, מנגן על פסנתר מגיל שבע, לומד באוניברסיטה, קורא ספרים, יוצא עם חברים, רוקד במסיבות. הרגשתי שאני אדם נורמאלי מהשורה, או נכון יותר "ישראלי מהשורה". ידעתי שלא כולם חייבים לאהוב אותי, לא כולן חייבות להימשך אלי, אבל לא הבנתי למה אני מסוגל לפתח אינטימיות ומתח מיני עם בנות שיש להן קשר לרוסיוּת (עולות ותיקות ואפילו עולות חדשות, שהיו בעצם מתרבות שונה לגמרי ממני), אבל כמעט שאיני מסוגל לפתח אינטימיות רומנטית עם בחורה ישראלית, שהמנטאליות שלה קרובה אלי הרבה יותר.

 

תחקיר מהיר בקרב חבריי העולים הוותיקים (שאיתם אני מדבר עברית בלבד), ועולים וותיקים רבים אחרים, גילה שרוב, אם לא כל הקשרים הרציניים שהיו להם היו עם עולות ותיקות. שתי החברות האחרונות של חברי הטוב ביותר היו "יוליות", עולות שהגיעו ארצה בגיל צעיר. המצב לא שונה בהרבה גם אצלי. גם הם לא מבינים מה הבעיה, גם הם, בדיוק כמוני, מתאהבים בבנות הישראליות, רוצים אותן עד כאב, הם רואים כמה הם מתאימים להן, כמה שיש להם יותר דברים במשותף מאשר עם העולות מרוסיה - וגם הם מתאכזבים כל פעם מחדש.

 

העובדה שפיתחתי אינטימיות בקלות יחסית עם בנות "רוסיות" רבות הטריפה אותי, לא רציתי אותה, רציתי עד כאב לקבל את היחס החם מהישראליות, היחס ה"ישראלי" כלפי, היחס האינטימי, אותו יחס הנותן סיכוי לקשר, אותן מבטים עמוקים בעלי משמעות, אותו חצי חיוך מתגרה. אך למרות שאני אדם מאוד פתוח, רוב הזמן קיבלתי יחס אדיב וחברותי, קצת רשמי. כשניסיתי להתחיל עם בנות אלה, בדרך כלל אפילו לא קיבלתי הזדמנות אחת. כל מה שקיבלתי היו תירוצים.

 

כשאני מדבר עם חבריי על היחס השונה, לעיתים קרובות אני מקבל תגובות נוסח "אז אתה לא צריך את המפגרות הגזעניות האלה". חוסר ההבנה והמודעות לבעיה האמיתית הוא משהו גורף בכלל האוכלוסיה של העולים הוותיקים. האנשים האלה אינם גזענים. הם אנשים טובים וחכמים, שלא יחלמו בכלל על להפלות מישהו. הם פשוט אינם מודעים לכך שהם מתייחסים באופן שונה לרוסים, כמו כל אדם בעולם שמתייחס באופן שונה לקבוצת חוץ.

 

אי אפשר להתעלם מהעובדה שעולים וותיקים לא מצליחים לפתח אינטימיות עם בנות ישראליות. אי אפשר להתעלם מהעובדה שרוב הבנות הישראליות אפילו לא יתנו הזדמנות לבחור "רוסי", גם אם הוא עולה ותיק וישראלי לכל דבר.

 

אם אוכל לבקש משהו אחד, אז אבקש להימנע מתגובות נוסח "אני דווקא מכיר...", או "אני מוכנה תמיד לתת הזדמנות". יש יוצאים מן הכלל, כמובן, אבל אני מדבר על בעיה גורפת, על אנשים שכלואים בתוך כלא של אסוציאציות שאינם מסוגלים לפרוץ מתוכו, למרות שהם (אנחנו!) מנסים נואשות להתרחק ממנו.

 

אני כלוא בתוך שמי, בתוך מראה לא לגמרי ישראלי

אשת חלומותיי היא ישראלית, צברית, וכך גם אצל רוב העולים הוותיקים. אך הדמות של נסיך החלומות של הבחורה הישראלית הוא ישראלי. אני כלוא בתוך שמי, בתוך מראה לא לגמרי ישראלי. אני לא מסוגל לפתח קשר עמוק עם עולות חדשות כי תרבותנו שונה בעליל, אך אינני יכול גם לפתח קשר עמוק עם בנות ישראליות, שרואות אותי כמישהו זר שאפילו לא יקבל הזדמנות.

 

הבעיה הנוראית עוד יותר היא שהעולים הוותיקים, אלה המנסים להתערות בחברה הישראלית, לא מודעים לכך שיש בכלל בעיה. בדיוק כמוני הם מאשימים את עצמם, חושבים שהם פחות טובים, שהם לא יוצלחים. הרבה מפתחים חרדה חברתית. הם מקנאים בכך שהצברים זוכים שוב ושוב באשת חלומותיהם. הם לא מבינים מה חוצץ בינם לבין הישראליות, לא מבינים למה הם מרגישים לבד בחברה ישראלית, למה הם מתאהבים בבנות ישראליות שאין להם שום סיכוי איתן?

 

כולנו, הדור הצעיר של העולים הוותיקים של שנות ה-90, אנחנו דור אבוד, הדור שרוב תושבי הארץ חסומים בפניו, דור שנאלץ לחפש בנרות את הקשר לאנשי הארץ ולהיתקל בקיר של רשמיות, של אסוציאציות של זרוּת.

 

הדבר הנורא מכל הוא שאי אפשר להאשים אף אחד, זהו מצב טבעי, הנובע ישרות ממאפייניו של הטבע האנושי.

 

תמיד ארגיש זר, תמיד ארגיש לא שייך. אף פעם לא יהיה לי בית אמיתי בישראל, אף פעם לא אהיה "בבית", אף פעם לא ארגיש ישראלי באמת, תמיד אסתובב עם ההרגשה המעיקה של הזרות שתציק, תאכל אותי מבפנים, תרעיל את נשמתי. זו הרגשת הזרות שאיתה אני מתמודד כל יום, בכל מקום, אחרי שכל המגננות נפלו ואני יודע את האמת:

 

לעולם לא אהיה ישראלי.

 

האימייל של מקס

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי אף פי
הרגשת השייכות היא אחד הצרכים הבסיסיים ביותר
צילום: איי אף פי
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים