"חינכה את ששת ילדי ולא זוכה לחבק ילד משלה"

ישבתי מולה מאות פעמים, מול הכאב הנורא הזה, של חברה שרוצה להיות אמא, רוצה לחבוק ילד משלה, בדיוק כמו כל אחת מאיתנו. היא מבוגרת ממני במספר שנים, ונשואה קרוב לעשרים שנה. עשרים שנה של סבל, כאב, תסכול, ייאוש, תקווה, שוב ייאוש. ייאוש הצובט את חדרי הלב.

היא לא רק חברה טובה. היא גם גננת של הילדים שלי. שישה מהם כבר זכו למגע ידיה, למבטה האוהב, לליטופה החמים. כל מה שהיא לא זכתה להעניק לילדיה הביולוגים...

מאמינה בכל נפשה

"איך את עושה את זה?", שאלתי אותה בהערצה. "איך את מצליחה לעבוד עם ילדים והורים ולחייך ולהסתיר את האומללות, החרדות, הכאבים?"

"אני אוהבת אותם, גם כשהם לא שייכים לי. הכאב שלי לא קשור אליהם ואינו בגללם. אני יודעת שכל מי שזוכה להריון, לא לוקחת אותו ממני, כי אני מאמינה במה שכתוב 'שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו'".

אני מנדנדת חרש את העגלה והיא ממשיכה: "את יודעת? אחותי תמיד אומרת לי: 'הייתי מוותרת על הריון אחד, העיקר שאת תלדי', ואני גוערת בה ואומרת: 'שטויות, אין קשר בין הילדים שלך לילדים שיהיו לי!'. כן, היא מאמינה בכל נפשה שהיא תזכה לילד. אני מקשיבה לה בימים של הטיפולים הקשים, מתביישת כמעט, שאצל נשים רבות זה פשוט בא בקלות. היא מסתובבת נפוחה לאורך חודשים. היא משמינה מההורמונים ומהטיפולים, ויחד עם השומן, התקווה שאולי הפעם זה נקלט, ושוב הנפילה, הידיעה שהפעם זה לא.

"אל תנדו אותי"

בכל פעם שהיא עוזבת את הבית שלי, אני מסתובבת, מעריכה כל אחד מהילדים שמסתובבים כאן בבית, ויודעת שזה אסור. ההערכה שלי לא צריכה להגיע בגלל שהיא סובלת. אני צריכה להודות על מה שיש לי, בלי כל קשר. אסור להיזכר בדברים הטובים רק כשלשני שחור.

"אחד הדברים הכואבים ביותר", היא מספרת. "הוא היציאה אל הרחוב. פתאום שכנות וחברות משנות נושאי שיחה, משתדלות לא לדבר על הבגדים שקנו לילד, על הג'ימבורי החדש. מבוכה נתלית באוויר, והן לא מבינות שהן פוגעות בי יותר. אני בדיוק כמוכן, אישה רגילה, רק שעוד לא זכיתי לילד שיקרא לי אמא. אל תנדו אותי".

התקווה שלה נסכה גם בי את האמונה שזה יקרה, אבל שנה רודפת שנה, טיפול רודף טיפול. הבית השקט שלה זועק.

בית מלא עריסות

"בשנה שעברה, בתקופת ל"ג בעומר, היא נסעה להר מירון. כמדי שנה החליטה לפרוק את דמעותיה שם, על קברו של רבי שמעון בר יוחאי. נדחקה בין ההמון, התאמצה להגיע אל הקבר. אחרי תפילה רווית דמעות, התרוממה ממקומה.

"אולי את מעוניינת לפתוח גמ"ח לעריסות בביתך?", פנתה אליה אישה מבוגרת מעט. "זקנתי ואני מחפשות מישהי שתיקח ממני את עשרות העריסות שמונחות אצלי. הן במצב טוב, ונשים רבות שילדו תינוק ומבקשות לקחת עריסה רק לתקופה קצרה, מעדיפות שלא להשקיע בה מאות שקלים. הן לוקחות את העריסה ממני ללא תשלום, ומחזירות אותה נקייה ושלמה. זה חסד גדול!"

"אז מה את אומרת?", עמדתי בסלון ביתה העמוס בעריסות והתחשק לי לבכות ולבכות ולבכות בשבילה. כמה אירוני. איך היא מסוגלת?

חזרתי הביתה, ושם נתתי לנהר הדמעות דרור. הוא שטף אותי, אבל לא היה זה בכי של הקלה. כעבור מספר חודשים היא נעלמה מהנוף. שמתי לב שהיא כבר לא מסתובבת בחוץ וכבר לא קופצת כדרכה מדי פעם לבקר. פחדתי שהנה, זה קרה, המשבר הנורא מכל.

"תגידי, מה איתך? לאן נעלמת?"

"לא, אני עסוקה", השיבה לי בקול מסתורי. לא שיערתי לעצמי שהיא עסוקה בשמירת ההריון הטרי שלה.

אז אני יושבת עכשיו, כולי צמרמורות, כששאגות שמחה עולות מבתי חברותיה הקרובות. אחרי עשרים שנה הוא נולד השבוע. הבליח לאוויר העולם נסיך החלומות, זה שיקרא לה אמא! והברית? כמה מפתיע, בל"ג בעומר.

וייקרא שמו בישראל: שמעון! אני יכולה לשמוע את קולו של המוהל מתערב בקול פעייתו של הרך הנולד. ופתאום, יחד עם החוגגים, אני שומעת את קולה החלוש ממיטת בית החולים, כשביקרתי אותה: "את מאמינה, בעוד חודש תשמעי גם אותי צועקת באוטובוס: נהג, יש לי עגלה!"

מזל טוב, יקרה שלי! מזל טוב לך, לבעלך, לתינוק ו... לעגלה!

• מלי גרין, בת 34, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.