סכנת וינוגרד
מסקנות הוועדה מתבססות על הנחות היפותטיות שניתן להפריכן. נותר רק לקוות שהערבים חכמים יותר
ביסוד ההנחות של הוועדה הזאת - וההיסטריה של מאות אלפים - מונחות כמה הנחות, המסוכנות לעתיד המדינה. מדובר בקלות הדעת שבה יצאה הממשלה, בלי בדיקה יסודית, למלחמה. ובכן, זה עיוות אחד: יצאו למבצע, לא למלחמה. אפילו זמן רב לאחר המלחמה, עדיין התלבטו אם לכנות זאת מלחמה.
הטענות הן שלא נבדקו אלטרנטיבות, שההחלטה ליציאה למבצע הייתה אימפולסיבית, שהצבא לא הציע חלופות ושלא נבחנו הדרכים כיצד לצאת מהמלחמה כאשר נכנסו אליה. שטות והבל רוח - אלו הנחות היפותטיות, וביושר אינטלקטואלי תמיד אומרים שאין דנים בהנחות מסוג זה. מי יכול לומר שאילו היו נוקטים במהלכים אחרים, היה יותר טוב? כך למשל, אפשרי בהחלט שאילו הייתה חלופה אחרת, הייתה גם סוריה נגררת למלחמה, עם תוצאות גורליות וחמורות בהרבה להמשך הלחימה ולמצב העורף.
יש גם טענה של חכמים, לפיה צריכים היינו להפסיק את הלחימה בשלב מסוים, ולא להסלים. אבל שוכחים שלמעשה, מי שקבע את המשך המבצע היה חיזבאללה: גם ללא הלחימה בשלבים אלה, סביר שהיה ממשיך להפגיז ולא מקבל שום הצעה. הרי היה לו עניין בהמשך הלחימה בכל מחיר, כולל במחיר לבנון כולה.
צורת הלחימה לא הייתה בשליטת ישראל, אלא בזו של חיזבאללה . מישהו יכול לערער על כך שאילולא ההפגזה המסיבית של לבנון, מאות-אלפי הפליטים בה והלחץ של העולם, שנחרד לגורל לבנון - הם היו מפסיקים להילחם רק מפני שישראל מציעה? והרי לא מדובר כאן אפילו במדינה.
אומרים שהצבא לא היה מוכן ולא היו לו תכניות. שוב הבל ורעות רוח: לצבא הייתה תוכנית ברורה: בתקוף נסיבות חריפות, אין ברירה אלא להפעיל את הכוח האווירי, האפקטיבי, לפי הנוסחה שקבענו תמיד - לא חיזבאללה והטרור אחראים, אלא המדינות המארחות אותם. זו הייתה תפישה בלתי כתובה, אבל היא נאמרה פעמים רבות. המצב שנוצר עם חטיפת החיילים היה המבחן האחרון האפשרי לטביעת נוסחה זו.
בבסיס התפישה הביטחונית, שהצבא הטמיע בצדק בתוכו, עמדה ההנחה שאין לנו ברירה אלא להפעיל כוח גדול, גדול אפילו הרבה יותר מהגירוי הצבאי - זאת כדי להוכיח לסביבה שלנו ש"איתנו לא משחקים"; שהתגובה תהיה כואבת ואפילו לא-פרופורציונלית להתגרות. הממשלה וכלל הציבור הבינו שאין אפשרות אלא לצאת למבצע הזה. זה התרחש במינימום קורבנות של הצבא, אם לקחת בחשבון את הטרגדיה של הפגז ליד כפר גלעדי. נכון, העורף נפגע - אבל מה קרה בתקופה הסקאדים של סדאם חוסיין? ערים שלמות הפכו לערי רפאים, אוכלוסיה נדדה לירושלים ואילת, הכלכלה הייתה משותקת, נהרסו בתים בתל-אביב ורמת-גן, נהרגו אזרחים.
הטענה לפיה צריכים היו להכין את הכניסה היבשתית היא שוב היפותטית ונואלת: מי יודע, אולי כניסה של כוחות גדולים הייתה הופכת את כולם ל"ברווזים במטווח", וחיזבאללה היה הורג הרבה יותר מחיילינו? המצב בשטח מעיד על אפשרות כזאת. ולאן היינו מגיעים ואיך יוצאים עם כוחות גדולים? על תוכנית כזאת אפשר רק לחשוב תיאורטית, אבל לעולם אין אפשרות לחזות את תוצאותיה.
מסקנותיה של ועדת וינוגרד מתבססות על הנחות לא מדויקות, וחמור מכך: הן משדרות, יחד עם הביקורת וההפגנות שהולידו, שישראל תהיה מעתה הססנית יותר. ומה יקרה כאשר חלילה יבוא מגה-פיגוע, או כאשר הטילים מעזה יעלו במחיר דמים? כיצד יטפלו המוסדות ומקבלי ההחלטות בעניין, כאשר הערבים חושבים כבר עתה שישראל משותקת על-ידי הוועדה הזאת ועקרונותיה הדמיוניים? נותר רק לקוות שהערבים חכמים יותר, ולא מאמינים לכל מה שהם קוראים ושומעים אצלנו.
הכותב הוא עיתונאי, מרצה ומחבר הספר "הציונות בעידן הכפר הגלובלי"
