מצוקת החירשים: "סבלנו במלחמה מחוסר אונים"

מסקנות ועדת וינוגרד שנחשפו בשבוע שעבר הציבו במרכז סדר היום את מחדלי המלחמה מצד הדרג המדיני והצבאי. כעת, החלה הספירה לאחור לקראת פרסום הדו"ח המלא, שיעסוק גם בכשלים בטיפול בעורף ובמאות אלפי האזרחים שנאלצו לחיות 34 ימים תחת איומי הקטיושות. בין אותם אזרחים היו חירשים רבים, שגם כך חייהם אינם קלים בימי שגרה. היום (יום שני) תקיים אגודת החרשים בישראל, בהשתתפות משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי, סדנת עבודה עם חירשים וכבדי שמיעה בחיפה, בה יועלו לקחי המלחמה בקיץ.

בן-ציון חן, חבר הנהלת אגודת החירשים בירושלים, סייע בעת המלחמה לארגן את אירוח החירשים מהצפון בעירו. "הם היו מפוחדים, לא היה להם מידע על מה שקורה", הוא נזכר. "כשנפלו הקטיושות הביפרים היו מעבירים מודעות באיחור, הם לא ידעו למה לצפות וחשו חסרי אונים. אנשים שומעים יכולים לשמוע חדשות וגם את האזעקות, חירשים לא יודעים שום דבר ולא יכולים לשאול מה קרה בזמן אמת. הם נכנסים לחרדות, במיוחד אלה שיש להם ילדים.

"הייתי רוצה שהממשלה תתמוך יותר בחירשים ותיתן יותר מידע בזמן אמת. אנחנו זקוקים לטכנולוגיה יותר מתקדמת, לביפרים שיעבדו גם במקלטים. גם הציבור צריך להיות יותר מודע לנושא, כי הרבה חירשים סיפרו לי שנתקלו במודעוּת מאוד חלשה של הציבור, שבכלל לא עזרו להם".

רות אלוף-לוין, חירשת מגיל שנתיים וחצי, טוענת כי המלחמה האחרונה גרמה לה להרגיש אזרחית סוג ב'. התנאים שלא הועמדו לרשותה כדי להתמודד עם האיום היומיומי והסיוע שלא קיבלה מהרשויות, הפכו עבורה את הקיץ האחרון לסיוט אחד מתמשך.

"הייתי לבד בבית ופתאום הייתה לי תחושת בטן שמשהו קורה", היא מתארת את אחד מאותם רגעים בהם נחתו קטיושות בשטח ישראל. "ברחתי מביתי לרחוב ולא היה אף אחד. נכנסתי לחרדות והייתי בהיסטריה. לא היה לי למי לפנות, לא ידעתי מה לעשות. הממשלה לא מתחשבת באוכלוסיית החירשים והמדינה הזאת עוד נקראת מתקדמת".

רות, תושבת חיפה בת 67, אם לשלוש בנות וסבתא לשבעה נכדים - כולם שומעים - עובדת כמורה לחינוך מיוחד וגיאוגרפיה ועוסקת גם בלימוד שפת הסימנים. בימי המלחמה, בשל חוסר המידע הנגיש, חשה לדבריה פחד וחוסר אונים: "הייתי לבדי בבית, בתי הודיעה לי ב-SMS שיש אזעקה ומיד הלכתי לאמי הקשישה שנשארה גם היא לבדה. אמא ביקשה מאחותי השומעת שגרה בתל-אביב שתיקח אותה אליה ואני נסעתי לבתי שבחדרה. בלילה שמענו שהטיל נפל קרוב לבית שלי בחיפה אבל מצפייה בשידורי הטלוויזיה לא הצלחתי להבין מה קורה ומה אני אמורה לעשות. רק למחרת בבוקר כשחזרתי הביתה ראיתי שהתריסים נפגעו".

לרשות החירשים עמדו במהלך המלחמה מכשירי ביפר שסייעו להם לדעת מתי נשמעת אזעקה, אולם במקום לעזור היו פעמים שהם דווקא זרעו בהלה - או לא עבדו. "שמתי את המכשיר בלילה מתחת לכרית, אבל כל רגע היה צפצוף (רטט) וזה העיר אותי משנתי", מספר רות. "גם ביום לא יכולתי לעשות כלום. כל הטילים שנפלו באזורים השונים גרמו לצפצופים במכשיר, נכנסתי לחרדה והיסטריות. לא ידעתי למי לפנות. הייתי בהיסטריה כי לא היה לי עם מי לדבר. לאמיתו של דבר, הביפר של המלחמה לא היה שווה כלום, הוא רק גורם לחירשים להיכנס ליותר חרדות".

"כשמגיע מצב חירום - הקושי של החירשים רק מחריף"

אסתר תירוש, מנהלת השירות הסוציאלי של אגודת החירשים בישראל, שופכת אור נוסף על הבעיה: "חשוב להבין שאנשים חירשים מתמודדים עם בידוד רגשי מאוד גדול בחיי היומיום. כשמגיע מצב חירום הקשיים האלו רק מחריפים משום שכל המידע - שדווקא בזמן חירום צריכים אותו - ממשיך להגיע בצורה מקוטעת ולכן הם תמיד עוד יותר לחוצים מאוכלוסיה שומעת".

תירוש מסבירה כי מלבד הקושי שהוא מנת חלקם של החירשים בעת חירום, הקושי של הורים חירשים לילדים שומעים גדול אף יותר. "ילדים שומעים להורים חירשים תופסים הרבה פעמים את תפקיד ההורה ובזמן המלחמה זה עוד יותר משמעותי זה מצב בהחלט לא נורמאלי. ההורים החירשים לא יכלו לספק את אותה מידה של ביטחון לילדיהם משום שבעצמם הם היו, לעתים, במצבים של חוסר אונים".