שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מותו של המבקר הסמכותי
    היום כל אחד יכול לכתוב ביקורות ספרים באתרי האינטרנט ובבלוגים הספרותיים וטוב שכך. ומה עם המבקר הידען והסמכותי שהכתיר סופרים בהנף עט? הוא מת. אנחנו הרגנו אותו

    עד לפני שנה היה דן ויקט מנהל בקרת איכות במפעל ליצור חלפים למכוניות. אחרי שעות העבודה, היה לו תחביב: בלוג ספרותי שבו פרסם רשימות ביקורת בתדירות גבוהה מזו של העיתונים המקומיים במקום מגוריו, אטלנטה, ג'ורג'יה. כיום ויקט מנהל עמותה שתפקידה לסייע ליוצרים ולכותבים ולקדם את הספרות באופן כללי, ועיתון חשוב באטלנטה החליט שכבר אין צורך בעורך ספרותי.

     

    את הסיפור הזה – שאינו רק צירוף מקרים – מביא ה"ניו יורק טיימס" בגליונו מ-3 במאי ושואל, האם ביקורות ספרים בעיתונות הן זן הולך ונכחד. העובדות מצביעות על ירידה הדרגתית במספר הביקורות הרואות אור בעיתונות מקומית, על עלייה בסינדיקציה מעיתונות ארצית – ועל פריחה מעניינת ומאתגרת של בלוגים ספרותיים ואתרים עוקפי-עיתונות שבהם פועלים חובבי ספרים נמרצים, ולעתים קרובות גם איכותיים מאוד, העמלים על קידום והפצה של ספרים אהובים באמצעות ביקורות אישיות.

     

    אבל עם כל החיבה והכבוד לדיוניו המעמיקים של ה"ניו יורק טיימס" בענייני תרבות, ייתכן שמתרחש כאן משהו שהוא מעבר לשאלה "העיתונות הכתובה בעידן האינטרנט, לאן ומדוע". העובדה שדן ויקט הצליח למצוא לעצמו עיסוק חדש לשעות העבודה היא מקרה מבורך: היא מעידה על שינוי הדרגתי, בן עשרות שנים, באופיה של ביקרות ספרותית בעיתונים - והשינוי רק מבורך.

     

    פותחים את המחסום 

    פעם, הקריאה היתה מלכתם הבלתי מעורערת של העיסוקים התרבותיים שאדם משכיל יכול לבקש לעצמו, והמבקר שזכה לאמונו של ציבור קוראים נחשב כמתווך הכרחי וראוי בין ספרים לבין צרכניהם. בעצם, זה היה המתווך הראוי ביותר ולפעמים גם היחיד, זה שבורר את הזהב מן התבן בפינצטה מושכלת ומכתיר מלכים חדשים בספרות. הקורא הפסיבי אמור היה לאמץ לעצמו את ההכתרות הללו למען יהיה גם הוא איש משכיל ורציני וידען ורחב אופקים, או כל תואר אחר שנקשר למלאכת הקריאה העקבית: בעידן ההוא, שאינני מצטערת על דעיכתו, צרכני התרבות היו עם פסיבי. בינם לבין היצרנים ניצב מחסום גדול, והמבקר עמד בשער והתיר או אסר את כניסתם של מוצרי תרבות במחסום הזה.

     

     

    מבקרים וסוקרי ספרים יכלו אז לקבוע גורלות: אני יכולה רק לדמיין את הזעם והתסכול שאחז בדוקטור זיגמונד פרויד כש"פשר החלומות" שלו לא נחשב ראוי לסקירה ב"נויה פרייה פרסה", העיתון המוביל בוינה. העורך והמבקר הראשי, זה שלא מצא לנכון לפרסם את דבר קיומו של הספר, היה איש ושמו תיאודור הרצל. אני יכולה בהחלט להבין את צרור הקללות של ג'יימס ג'ויס כשוירג'יניה וולף כתבה על "יוליסס", כי "יצירתו של מר ג'ויס היא גיבוב קיא של נער עטור פצעונים", ואני יכולה להבין את שמחתו של סופר מקומי נחשב ששמו יישאר שמור עמי, כשהוא זוכה שוב לשבחים מקיר לקיר על דפי העיתונים, גם אם יצירתו האחרונה היא, איך לומר זאת, מכה מיותרת ליערות הגשם.

     

    אם יש לאינטרנט תרומה חשובה לחיי הספרות, היא מצויה בביטולו ההדרגתי של המחסום. זה מתרחש בשתי דרכים עיקריות. בשיטת "חבר מביא חבר", יכולים קוראים היום להיחשף לסקירות ביקרותיות של קוראים אחרים באתרי חנויות הספרים, אלה שיודעות כי הביקורת כבר לא מוכרת ספרים כמו פעם, אבל השמועה מפה לאוזן דווקא כן. לא אחת יוצא לי לראות ב"אמזון" סקירות נאות, חכמות, רהוטות ומקיפות לא פחות מאלה שיוצאות מן המקלדת של מיצ'יקו קאקוטאני, מלכת המבקרים של ה"ניו יורק טיימס". ואם חתום עליהם דווקא הניק "דוב קוטב מקועקע", מה אכפת לי? אני – וקוראים אחרים – מחפשים את התוכן, ולאו דווקא את השם המוצמד אליו.

     

    בצד הסקירות הללו, שהן מזדמנות ותלויות-עניין, פורחים גם אצלנו בלוגים ובהם רשימות פשוט נפלאות של אוהבי ספרים אמיתיים, כאלה שלא כפופים לאילוצי הדדליין או לשיקולי התפוצה של העיתון או אתר החדשות המקוון. והאילוצים אכן קיימים: בעיתונים שבהם עבדתי לפני היות האינטרנט, לפעמים צריך היה לשאול, את מי הספר הזה מעניין ולמה אנחנו צריכים לבזבז עליו עמוד מודפס. באינטרנט השיקול הוא לפעמים, כמה אנשים יצפו בעמוד שזה עתה העלינו לאויר. לעמוד שאתם קוראים כעת יהיו מן הסתם פחות צרכנים מאשר לעמוד שכותרתו "בר רפאלי פיהקה".

     

    ותודה לבלוגרים 

    לבלוגרים יש חירות שמבקרים ממוסדים אינם חווים ביום-יום שלהם: פריחת הבלוגים הספרותיים מעידה שהחירות הזאת היא צורך של כותבים וקוראים כאחד. אבל מכאן ועד להכחדתה של ביקורת הספרים בעיתונים ובאתרים הגדולים, עוד צריך – אם רוצים – ללכת דרך ארוכה. הדרך קשורה בהרגלי הצריכה של מידע בצורה מקובצת וערוכה, הרגל שהאינטרנט אמור היה לבזר אבל טרם הצליח, ואולי לא יצליח. אינני מכירה יותר מדי קוראי עיתונים וגולשים שצורכים את מקור המידע המודפס שלהם רק בגלל ביקורת הספרות שבו: לרוב הם פונים אליה אחרי שבאו על סיפוקם בחדשות, כלכלה, ספורט או אורחות חיים. בעסקת החבילה הזאת, יש מקום גם להתעניינות בספר. המקום לפעמים קטן ומצומצם יותר מאשר בזמנים שבהם משלה הקריאה בחיי התרבות, וכל היתר – מקולנוע ועד לימודי אוריגמי – נחשב לעיסוק נחות יותר.

     

    אפשר, אם רוצים, לבכות את התופעה, לצקצק בלשון לנוכח הפיחות האינטלקטואלי שחל בעיתונות ביחס לספרים – ואפשר גם להימנע מבכיות ולהבין שקריאה היתה ועודנה עיסוק תובעני, שלא בהכרח נועד לכולם, ושעיתונים צריכים לספק את רצונותיהם של כו-לם אם הם רוצים לשרוד בעידן תחרותי. פעם, רומן רומנטי לא היה נחשף לביקורת רצינית בעיתון – היום כן: פעם, מחקר היסטורי עב-כרס ונקודתי ביותר, עטור במאות הערות שוליים, היה נחשב לנושא ראוי יותר לביקורת. היום, מה לעשות, כבר לא. התכנים השתנו, עמדת המחסום נפתחה למבקרים רבים יותר ולקשת גדולה יותר של נסיונות קריאה והשקפות עולם – ובסך הכל, בעיניה של מבקרת ספרים אופטימית במיוחד, העידן הנוכחי מעניין ומאתגר יותר מזה שקושט בסדינים ארוכים של מאמרים מלומדים בעיתוני סוף השבוע של פעם. וזה המקום להודות לבלוגרים שממשיכים לכתוב על הספרים שהם אוהבים ושונאים: תודה שהעשרתם את חיי הקריאה שלי. תמשיכו, בבקשה – ובלי לדאוג למספר הכניסות לרשימה שלכם. בספרות, המספרים לא תמיד קובעים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מותו של המבקר הסמכותי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איך נחליט מה לקרוא?
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    ג'ויס. וירג'ינה וולף כתבה על ספריו שהם "גיבוב קיא של נער עטור פצעונים".
    פרויד. הרצל סרב לכתוב על ספרו "פשר החלומות"
    7 לילות
    מומלצים