עשרות שנים של האזנה למוזיקה פופולרית לא ממש מכינות אותך לפראות הסגנונית ולחייזריות המוזיקלית שלה. לטוב ולרע, בעולם שלנו יש רק ביורק אחת"
גם כשביורק שרה בעדינות על הפחד, אולי האישי ואולי החברתי, שמשמש כסם החזק ביותר, המתקפה הצלילית החדה של המוזיקה לא משאירה מקום לספק, זהו שיר מחאה שנועד לתת סטירה מעוררת"
לבקר אלבום חדש של ביורק זו משימה כמעט בלתי אפשרית, מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לבקר אותה בעזרת הכלים הרגילים. ביורק חיה מאז ומתמיד באטמוספרה שונה משל רוב המוזיקאים האחרים בני דורה. כמעט ואי אפשר להעמיד אותה לצד אף אמן אחר לשם השוואה, וגם עשרות שנים של האזנה למוזיקה פופולרית לא ממש מכינות אותך לפראות הסגנונית ולחייזריות המוזיקלית שלה. לטוב ולרע, בעולם שלנו יש רק ביורק אחת.
בין אם אוהבים אותה או לא, חייבים להתפעל מהעובדה שאלבום אחר אלבום, היא מביאה למיינסטרים העולמי את המוזיקה הכי ניסיונית שמצעדי המכירות ראו בשנים האחרונות, ומוכיחה בעקשנות שיש מוזיקה שחייבים בשבילה סבלנות וריכוז.
האלבום החדש שלה לא חייב להיות מדהים, מעולה ומענג. גם אם יהיה גרוע, הוא ימשיך את תפקידה התרבותי של ביורק כספינה שוברת-קרח, שמאפשרת לנועזים האחרים ללכת אחריה בשטחים שעד עתה לא דרכה בהם רגל אמן. אם האלבום היה רק כזה, דיינו. אבל למרבה השמחה, הוא לא גרוע כלל. רחוק מכך.
יוצאת לקרב
אלבומה הקודם, Medulla, הורכב (כמעט) כולו מקולות אנושיים בלבד - מקהלה, ביטבוקסינג, סימפולים, חיתוכים ושלל אינקוויזיציות אולפניות שהופעלו על הקולות של מייק פאטון, ראזל ואחרים, כדי ליצור את כל טקסטורות הסאונד המטמטמות של אותו פלא. הפעם, ב"Volta", מובילה את הספינה הזו חטיבת כלי נשיפה, שמופיעה כמעט בכל השירים, כמו חצוצרן שמכריז על היציאה לקרב.
וביורק אכן יוצאת לקרב. "Earth Intruders", השיר הפותח שמתהדר בביטים מופרעים של טימבאלאנד, מסמן את פלישתה של ביורק וחבורתה הבין-כוכבית לכדור הארץ. הם מביאים אלינו צלילים חדשים ממחוזות רחוקים וקוראים שוב ושוב, בקריאה שבטית, למהפכה בכדור הארץ.
קריאה דומה חוזרת גם ב"Declare Independence", אולי השיר הטוב באלבום, בו היא נעמדת על הבריקאדות (בעיראק? בדארפור? בעזה?) ומטיפה בכל הכוח הצבאי המוזיקלי שהיא יכולה לגייס: "הכריזו עצמאות, אל תתנו להם לעשות לכם את זה! ייסדו מטבע משלכם, הגנו על השפה שלכם!" ביורק רוצה למחוק את כל הספקות, ליצור סדר עולמי חדש. כי הסדר העולמי הנוכחי בהחלט לא טוב מספיק.
הצונאמי הנורא באסיה, המלחמה בעיראק והאסון בניו אורלינס חדרו את עורה הלבנבן ואל המוזיקה שלה. זהו בהחלט האלבום הכי פוליטי, מיליטנטי כמעט, של ביורק. זה מתבטא גם בשירים עם טקסט דו-משמעי כמו "Innocence", שיכול להתפרש גם כשיר אישי-פרטי. אבל הפעם המילים לא מספיקות. טימבאלאנד, שבימים כתיקונם מפיק את ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט ושלל כוכבי פופ והיפ-הופ, משפריץ פה את הביטים הכי אלימים, קדמוניים וקשים שלו.
אז גם כשביורק שרה בעדינות על הפחד, אולי האישי ואולי החברתי, שמשמש כסם החזק ביותר, המתקפה הצלילית החדה של המוזיקה לא משאירה מקום לספק, זהו שיר מחאה שנועד לתת סטירה מעוררת. גם "Hope", שיר על מחבלת מתאבדת המתחזה לאישה בהיריון, לא מותיר הרבה מקום לספק. גם אם המחבלת היא המטאפורה כאן ולא הנושא עצמו, קשה להתעלם מבחירת המילים ומהעולם המושגי שסובב כרגע את ביורק, וגם אותנו.
למחוק את העבר
מי שהתגעגע לביורק המלודית והמינימלית של Vespertine (בהחלט אלבומה הטוב ביותר) ימצא מעט נחמה בשיר "I See Who You Are", שמייבא כלי נגינה מזרח-אסייתיים יפים וביטים עדינים, או בדואט המרשים והעוצמתי, כמעט אופראי בהיקפו, "Dull Flame Of Desire", אחד משני דואטים עם אנטוני הגארטי מ"אנטוני והג'ונסונז".
גם "Wanderlust", שיר הנדודים היפהפה שכולל פתיח ארוך במיוחד של צופרי ספינות, מגיע כדי להרגיע מעט את האוזן, ולאזן את כפות המאזניים מול מתקפות ברוטאליות של צלילים ומילים בשאר השירים.
באחד הראיונות שנתנה לאחרונה אמרה ביורק: "לדעתי חשוב מאוד להתקדם הלאה ולהפסיק להיאחז ברעיונות ישנים. אם נרפה ונתקדם הלאה, יחזרו אלינו המון דברים מהעבר". ביורק שואבת, באלבום הזה ובכלל, מהמוזיקה הקלאסית, העממית, האלקטרונית והאוונגרדית, אבל בעיקר נשמעת תמיד כאילו היא באה מהעתיד כדי למחוק את כל העבר; להרוס כדי לבנות מההתחלה; להתחיל שוב מאפס. אולי זה נאיבי אבל זה יופי של דלק יצירתי, ואם יש משהו שמצליח לחצות בקלות גבולות של שפה, גיאוגרפיה ואמונה, הרי זו מוזיקה ואמנות.
האלבום הזה הוא עוד שריפה מוזיקלית שמנסה לשטח את הארץ, להתחיל מחדש כשבט אנושי אחד גדול שיוצר מקצבים קמאיים סביב המדורה במקלות ואבנים. וכמו
כל מדורה גדולה, האלבום הזה גורם לך בהתחלה להירתע אחורה, מפחד שתיכווה או תסתנוור. אבל הסבלנות והריכוז, אלה שהמוזיקה של ביורק דורשת מהמאזין ואלה שהופכים אותה לנגישה רק למעטים, פותחת את האלבום הזה לרווחה. אז אפשר להרגיש את החום המנחם של הבערה שמכלה הכל כדי להתחיל מההתחלה, ולראות בתוכה, כמו במדורת ל"ג בעומר גדולה, מיליון גוונים יפהפיים בצבעים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
