עושים אהבה על הכביש המהיר

חומר הנפץ החזק ביותר שהומצא אי פעם

האהבה מניעה את העולם הזה, או לפחות חלקים גדולים ממנו. היא גורמת לאנשים לעשות דברים נפלאים, היא מביאה לעולם יצירות תרבות שאי אפשר לעמוד בפני קסמן, והיא מצליחה למוטט בניינים, להחריב ערים, להרוס חיים שלמים. האהבה היא חומר הנפץ החזק ביותר שהומצא אי פעם, וכמו פצצת האטום, שמערערת כמה אטומים בודדים לכדי תגובת שרשרת בלתי ניתנת לעצירה, גם היא מחזיקה בתוכה כמות אנרגיה שיכולה להאיר את כל תל-אביב למשך מאות שנים, או להשמיד אותה מן היסוד. הכל עניין של אינטראקציה ותזמון. אני מודה שזה דימוי קצת מורבידי למשהו כל כך מופלא, אבל הזמן לימד אותי שזה הדימוי המדוייק ביותר, לפחות עבורי.

לאף אחד אין בעלות על האהבה

השבוע טיילתי בתל-אביב, במסלול הרגיל שלי: שדרות בן-ציון, רחוב קינג ג'ורג', קפה קר עם פקאן ושתי סיגריות בגן מאיר. ישבתי על הספסל וראיתי בחור ובחורה, עובדים זרים כנראה, מחובקים על הדשא ממול. אחר כך, בדרך למכונית, ראיתי שני הומלסים מחובקים על קרטון שהונח על הרצפה בנחלת בנימין. אין להם כלום, ובו בזמן - יש להם הכל. זה בדיוק הקסם הנהדר של האהבה: היא שייכת לכולם, והיא זמינה לכולם. עשירים או עניים, חכמים או טיפשים, יפים או מכוערים. לאף אחד אין בעלות על האהבה, היא לא פטנט רשום ומוגן, ושום כלא לא יצליח לכלוא אותה. האהבה חופשית, משוחררת מכבלים של טוב או רע, נכון או לא נכון. דביק ככל שישמע, היא פשוט כזו.

כמה שירים, מחזות וספרים לא היו נכתבים?

איך היו נראים החיים שלנו אילו אפשר היה ללמוד לאהוב בבתי הספר? בתיכון? באוניברסיטה? במכללה הפרטית והיקרה להחריד? היינו חוסכים מעצמנו כל כך הרבה כאב וצער, על מערכות יחסים שכשלו, על אנשים שאיבדנו מחיינו. על טעויות מפגרות שמוטטו חיים שלמים, שמחקו ברגע אחד את הקסם שהיה ונגוז. ומצד שני, העולם היה ריק מהיצירות המופלאות של לב שבור. כמה שירים לא היו נכתבים? כמה יצירות מוזיקליות לעולם לא היו מולחנות? כמה סרטים, כמה מחזות, כמה ספרים?

אנחנו עדיין צריכים להיזהר מהכביש החלקלק

כמו רשיון הנהיגה שהיה מונח בארנק ולא היה שווה כלום, כך גם חיי האהבה שלנו. עד שלא חטפנו כמה רפורטים, חנינו במקומות אסורים, שרטנו או עיקמנו את הפח - אנחנו לא נהגים של ממש. וגם אחרי שנים של ניסיון, אנחנו עדיין צריכים להיזהר מהכביש החלקלק, מהנקודות העיוורות שרק הולכות ומתרחבות עם השנים, מהחושים שכבר פחות חדים משהיו. השנים עוברות, ואנחנו הופכים לנהגים הרבה יותר מתונים, יותר רגועים. הדברים הופכים כמעט אינטואיטיביים, לפעמים אפילו עד כדי חוסר זהירות. אנחנו כל כך בטוחים בעצמנו, ביכולת שלנו לנהוג במקביל לשיחה בסלולרי או החלפת תחנה ברדיו - עד שאנחנו מסירים את העיניים מהכביש ונכנסים בעץ, לא עלינו, או במכונית אחרת. לפעמים אנחנו פוגעים רק בעצמנו, לפעמים אנחנו סוחפים לכאב הזה גם אחרים.