הגולנצ'יקים כבשו את חתונת חברם הפצוע

סגן יונתן לרר בן 23 מהפלוגה המסייעת של גדוד 13 בגולני נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. אמש (יום ה') שבר את הכוס מתחת לחופה ונישא לחברתו, רעות, בבית ליד. "מה שרוצים האויבים שלנו זה לשבור את הרוח שלנו. אנחנו לא ניתן להם את התענוג הזה. זו לא סתם אמירה, אלא מסר", אמר ל-ynet.  

מאות בני משפחה וחברים, בהם חיילי גולני, הגיעו לשמוח בשמחתו, אך גם שם הוא נזכר בשניים מחייליו שנפלו בקרב. "כשאני חושב על מה קרה במלחמה, על החיילים שלי שנהרגו, זה לא קל להתנתק מהכל ולהתחתן", הוא אומר בשיחה עם ynet, רגע לפני החופה המרגשת.

לרר, תושב פתח תקווה, לא זוכר כמעט דבר ממה שאירע בפאתי הכפר מרכבה בלילה שבין ה-3 ל-4 באוגוסט, קצת לפני סוף מלחמת לבנון השניה. את הפרטים החסרים השלימו לו החברים. אבל מתוך התופת, הירי והמטענים שהושלכו לעברו ולעבר חבריו, נותרו כמה רסיסי מידע.

כשהתעורר בבית חולים רמב"ם בחיפה, התקשה לדבר בגלל הפציעה בלסת, וכתב על פתק "מה עם דניאל ועמרי"? הוא זכר במעומם שנפגעו. סמל-ראשון דניאל שירן ז"ל וסמל-ראשון עמרי אלמקייס ז"ל, חיילי המחלקה של יונתן נהרגו באותו קרב, הוא עצמו נפצע באורח קשה מקליע שחדר ללסתו, ארובת העין נפגעה וכן שתי ידיו. חלק מאצבעות בכף ידו השמאלית נקטעו, גם כף היד הימנית ספגה פגיעה קשה מאוד. רק אחרי שלושה שבועות בבית החולים, דיבר לראשונה.

"מיד כשהתעוררתי שאלתי מה קרה לחיילים שלי, אם נשארו לי אצבעות וביקשתי שיביאו לי מראה", הוא משחזר את הפתק הראשון שכתב בבית החולים, "מראה קיבלתי, על יתר השאלות לא קיבלתי מיד תשובות. בני המשפחה ניסו להרגיע אותי, אמרו לי 'יהיה בסדר', ביקשו שאנוח, בשלב מסוים אחי הבין שכבר אין טעם להסתיר ממני ששני חיילים שלי נהרגו. כשהוא סיפר לי, כל המכשירים שהיו מחוברים אלי בבית החולים החלו לפעול ביחד, מעין תגובה למה שהתחולל באותו רגע בגוף שלי. הורדמתי כדי שארגע, כשהתעוררתי ניסו לברר אתי אם אני זוכר מה שהיה לפני כן. זכרתי. זה כאב מאוד".

כשפקח את עיניו, רעות היתה שם 

הקרב הקשה בכפר מרכבה בגזרה המזרחית היה לאחר יומיים בשטח, יומיים מתוחים וקשים. בזיכרון שלו נחרטו רק חילופי האש, בלי פרטים מדוייקים. כשנפצע, הרגיש כאבים בכל גופו, בלבול רב, ראה הרבה דם. "כשהתעוררתי אחרי הניתוח ראיתי רק תחבושות", סיפר, "לא ידעתי מה חומרת הפציעה שלי. לוקח הרבה זמן להבין מה יש לך, להבין שנשארתי בחיים. עכשיו אני בתהליך שיקום ארוך, קשה, אבל מתכוון לעבור גם את זה". הוא מספר שאחד הרגעים הקשים בתקופה הזו היה המפגש עם משפחות חבריו שנפלו בקרב. "זה היה יותר קשה מהפציעה שלי. הכל מתגמד כשאתה פוגש את בני המשפחה שאיבדו את הילדים שלהם. זה כל הזמן בראש שלי".

נגמר בחגיגה גדולה (צילום: עידו ארז)

שירותו הצבאי של לרר החל בגולני, בעקבות אחיו הגדול. מסלול כחייל בגדוד 13, אחר כך מ"כים, ולאחר שמונה חודשים בתפקיד מפקד כיתה, יצא לקורס קצינים והגשים את חלומו לשוב לגדוד, שם קיבל את הפיקוד על מחלקת טירונים. לאחר שנה הגיע לפלוגה המסייעת.

את חברתו רעות (23) הכיר לפני כשנתיים וחצי דרך חברים. מאז הם ביחד. "ברור שלא קל לשמור על הזוגיות בסיטואציה שאתה יוצא הביתה פעם בשלושה שבועות", הוא מתאר מה שרבים מלוחמי צה"ל מכירים היטב, "אבל אנחנו הצלחנו בזה. כשעשיתי קו קרוב לבית, היא הייתה קופצת לבקר, הרבה שיחות טלפון, בכל יציאה הביתה מבלים הרבה ביחד".

כשפקח את עיניו בבית החולים לאחר שנפצע, ראה אותה לידו, "היא לא עזבה לרגע. עברה איתי ממחלקת פה ולסת למחלקה לאורטופדית. היו רגעים שממש הייתי צריך לשכנע אותה ללכת קצת לנוח בבית. היא הייתה איתי לאורך כל הדרך, גם כשקיבלתי את מכתב השחרור". את כל ההכנות לחתונה עשה יחד עם רעות לאחר הטיפולים בבית חולים שיבא, שם הוא ממשיך את טיפוליו במסגרת אישפוז יום.

הוא בחר לשלוף את הטבעת בטיול משותף בצפון. "היא לא התעלפה, ולא הייתה בהלם", הוא אומר בחיוך, "זה היה די ברור לשנינו שהחברות שלנו תוביל לחתונה. לא ידענו בדיוק מתי. התקופה האחרונה רק חיזקה את הקשר המצוין שלנו, מבחינתה אני אותו אדם שהיא מכירה ואוהבת, היא לא רואה בי אדם נכה. אז נכון שאולי עכשיו קשה לי לבצע כמה פעולות בסיסיות יותר מבעבר, אבל נשארתי אותו אדם בדיוק".

הוא עדיין לא ויתר לגמרי על הרצון לחזור לצבא. "המסר שלי פשוט, אנחנו כאן. ממשיכים לחיות. לא ניתן לאף אחד אף פעם את התענוג הזה לראות אותנו שבורים ובוכים. עם התחושה הזו הלכתי להתחתן".