בעיות ביחסים? אפשר להאשים את ההורים

ונפתח בשאלת ידע כללי: מה יותר מבאס מריב שבת מר עם בת הזוג, אשר מטיחה בך שנמאסת, שאתה חסר רגישות, שהיא מדשדשת אצלך במקום נמוך בסולם העדיפויות הרגשי, ובכלל, שהינך דביל מדופלם בכל הנוגע לניהול מערכות יחסים?

ממש כמו פס ייצור פסיכולוגי ומעצבן, מערכות היחסים שלנו נוטות לשכפל את עצמן. גם אם יצאת עם רקדנית משולחת יצרים ואחריה עם ספרנית מופנמת - כמעט תמיד כשבעטו אותך החוצה מתוך קשר רומנטי הסיבה נותרה אותה סיבה.

רעיון השיבוט של מערכות היחסים אינו רעיון חדש. כל העולם ואישתו עסוקים בלפענח את המנגנון, ולעיתים, אפילו פונים לרמות רוחניות מיסטיות (דהיינו, פדיחות שעשית בגלגולים קודמים באות לסגור איתך חשבון במערכות היחסים הנוכחיות).

אני אישית, כל חיי תרתי אחר הסבר פשוט, קומונסנסי, שנשאר על הארץ. לפני 15 שנים פגשתי אותו. גבירותי ורבותי, הרשו לי להציג את הזווית של הפסיכולוגיה ההתפתחותית: הִתקשרוּת.

האקסים המיתולוגיים

כמעט כל הגישות בפסיכולוגיה מדברות (בניסוח זה או אחר) על כלל הפעלה פשוט שמסביר את התפקוד הנפשי שלך - מה שקורה עכשיו מושפע ממה שקרה קודם. בכל מה שקשור לזוגיות הנוכחית שלך, תבוא הפסיכולוגיה ההתפתחותית המסורתית, תתייצב בעמדת הפרקליט, ותישלח אצבע מאשימה ארוכה אחורה, אל האקסים המיתולוגיים שלך.

שלא יהיו אי הבנות: אנחנו מתכוונים לאקסים המיתולוגים האמיתיים שלך. הצמד שלימד אותך מתי מחבקים, איך נרגעים כשכואב, כמה כדאי לתת אמון, ומה זאת אהבה. על הדרך, בשקט בשקט, למדת מהם באופן סמוי גם כמה אתה שווה.

אמא ואבא. אלא מי? 

הטענה שאתה דפוק בגלל אימא ואבא שלך היא הקלישאה העתיקה ביותר בפסיכולוגיה. פרויד ביסס עליה חלק נכבד מתיאורית האישיות שלו, ששיאה במושג "תסביך אדיפוס": הפעוט הוא מאגר נפיץ ולא מודע של דחפים מיניים ותוקפניים המופנים אל ההורים שלו בילדות, ומושלכים מאוחר יותר על כל דמות משמעותית שיפגוש.

שבעים שנה אחרי פרויד, נתן ג'ים מוריסון ביטוי עוצמתי וישיר לדחף הזה בשיר the end: "אבא, אני רוצה להרוג אותך. אימא, אני רוצה לXXX אותך". קל להבין, אם כן, מדוע התיאוריה הזו עוררה מידה שווה של התלהבות ובחילה.

מפרויד לבולבי 

כשלושים שנה אחרי פירסום התיאוריה הטעונה הזו, הגיע פסיכולוג בריטי מבריק בשם ג'ון בולבי, שהעביר את כל הגישה הפרוידאנית לפסים שפויים יותר. בולבי הבין שהסיבה להמשכיות ולחזרתיות של מערכות היחסים שלנו נעוצה במושג בסיסי אחד: ציפיות.

בשבועות הראשונים לחייו, טען בולבי, התינוק לא ממש בשל להיות יצור חברתי ומתקשר. לא תוכל לקיים איתו שיחת חולין על ההשלכות של ועדת וינוגרד, ואפילו לא תצליח לרקוד איתו "עוגה עוגה" בצעדים דוביים. אבל, ויש אבל, התינוק הזה מגיע עם ציוד חברתי גנטי רדום ומוכן להפעלה.

ניתן לאתר בעין חדה סימנים ראשונים לקיומו של אותו ציוד – התינוק יודע לאותת לך על הצרכים שלו באופן ברור למדי (במילים אחרות, הוא בוכה כל אימת שהחיים מבאסים אותו יתר על המידה), הוא מתוכנת להעדיף קולות אנושיים ופני אדם על פני כל גירוי, ואפילו המראה החיצוני שלו הינו פרי מזימה אבולוציונית שנועדה לגרום להורים שלו להתאהב בו. שמתם לב שבכל ממלכת החי - התינוקות באים במצב צבירה חמוד?

כל האסטרטגיה המולדת הזו נועדה למטרה אחת ויחידה – יצירה של התקשרות בטוחה. במילים פשוטות, מצב שבו אתה כתינוק מסוגל לסמוך על ההורים שלך. לעסק הזה לוקח בערך שנה להיווצר, והוא נבנה לאט, באינספור אינטראקציות טריוויאליות ויומיומיות. ואם הכול דופק כמו שצריך, לא רק שתחווה בפעם הראשונה בחייך אהבה, אלא אף חשוב מכך – הונחה תשתית המלט והבטון לבניית מערכות יחסים נורמליות בהמשך.

איך בדיוק? בולבי עלה כאן על עיקרון מפתח: התינוק הופך את כל אותם רגעים של טיפול רגיש ומתחשב (או במקרה הרע, של טיפול מזניח ולא רגיש) - לציפיות כלליות על העולם ועל עצמו.

החדשות הטובות:

70% מהתינוקות אכן חווים התקשרות בטוחה, וצולחים את השלב הזה כאשר בנפשם נרקם המסר הבא: "העולם הזה בסך הכול בסדר, אנשים הינם יצורים ששווה לבטוח בהם, אני אובייקט בעל ערך שראוי לאהבה, ובגדול – יהיה טוב".

החדשות הרעות:

30% מהתינוקות יוצרים התקשרות חרדה (כלומר לא בטוחה), ובתודעתם נצרבים המשפטים המרירים הבאים: "העולם הזה הוא מקום מסוכן, אנשים הם חארות של אנשים, אל תעיז לתת אמון באף אחד, כי אף פעם לא תדע מאיפה תבוא ההפוכה, ובגדול – גם אני עצמי לא משהו".

החדשות הפרקטיות:

הציפיות האלה מתחילות לעבוד כמו שעובדת כל נבואה שמגשימה את עצמה. אתה מתחיל לתפוס את החיים על פי המשקפיים הורודות או השחורות שהפנמת בשנה הראשונה, באדיבות צמד האופטיקאים הידוע יותר בשם אבא-אימא. אין יותר מציאות נטו. יש פרשנות של המציאות.

שני גברים בדייט

עשרים שנה חולפות, וכדור השלג החיובי או השלילי הזה נותן את אותותיו במערכות היחסים הבוגרות שלך. הביטו בתסריט הציורי הבא: שני גברים מלאי און, אחד שחווה התקשרות בטוחה ושני שחווה התקשרות חרדה יוצאים לדייט עם עלמת חן (לא אותה אחת, כמובן...). הדייטים מתנהלים כהלכה, תוך התעניינות הורמונלית הדדית, יתכן שאפילו הסתיימו בצרפתית ראויה.

למחרת היום מנסים שני הגיבורים שלנו במשך כמה שעות לאתר את הבחורות הנ"ל בסלולרי, ללא הצלחה. חברנו בעל ההתקשרות הבטוחה למד להתמודד עם תסכול בצורה בוגרת. הוא חמוש בדימוי עצמי גבוה ("אין ספק שהיא מעוניינת בי") ובאופטימיות עוד מינקותו (יהיה טוב, כזכור), וכשתגיע סוף סוף השיחה המיוחלת, ידע לנהל אותה על מי מנוחות, תוך מעבר חלק לשלב ב' המתבקש.

והתקווה

האם יש כאן פתח לתקווה? יש משהו דטרמיניסטי ואפילו מדכא בהשפעה המעצבת של השנים המוקדמות, באופן שקצת מקפיץ אותנו, יצורי אנוש שמאמינים בחופש בחירה. בנקודה זו נסתייעתי באביב נוף, אשף קליני רב ידע וחבר טוב. מתברר שמחקרים עדכניים בתחום מראים שהתקשרות חרדה אינה חייבת להיות גזירת גורל.

אם האדם מצליח לשנות את הסיפור שהוא מספר לעצמו על אותן שנים ראשונות (על ידי טיפול טוב או על ידי חוויות קשר עכשוויות עם דמויות חדשות וסבלניות, למשל) יש סיכוי לא רע להפוך את הגלגל.

במילים אחרות, היכולת המנטלית להתמקד בחצי הכוס המלאה ולתת לה פרשנות חיובית, לראות את שנות הינקות כחוויה מלמדת, אפילו מחשלת, שתסייע לך ולצאצאיך להימנע מאותן מהמורות – כל אלו יכולים להוביל למעשה הקסמים הפסיכולוגי המופלא הזה – תיקון. אינשאללה.

• גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, יועץ קריירה ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

לטורים נוספים של גיל ונטורה:

• הייתי קרוב בסנטימטר להרביץ לה

• אינטליגנציה הורית: הורים, תפסיקו להציק לילד
• טוב, אני אבא. מה עושים עכשיו?