משפט שלמה לרמת הגולן
בגין העדיף חיילות בוכות מול מפגינים, על פני אימהות מול קברים. האם נבחר שוב בשלום - או שנעדיף את הדונמים?
נשיא סוריה שוב מדבר על הגולן.
אסד הצעיר אינו מוכן להרפות - אביו איבד את הרמה, והוא נחוש להחזירה. הוא גם הזכיר לנו שוב את אופציית השלום - ואת המחיר שנשלם כולנו על הסירוב. מקל וגזר. ממשלת ישראל, בפעם המי-יודע-כמה, לא הרימה את הכפפה. גם בציבור לא נשמע קול צעקה. אנו עסוקים מדי בוועדת וינוגרד, בהבדלי הגרסאות שבין העדים ובדרישה לפטר את האחראים. דנים במלחמה הקודמת - ולא במלחמה הבאה.
אנחנו לא אוהבים שיזכירו לנו את רמת הגולן, זו שפעם כינינו "הרמה הסורית". רבים מאיתנו נולדו לתוך מציאות שבה הייתה הרמה חלק ממדינת ישראל. מי מאיתנו אינו אוהב את מרחבי הבזלת, את הנחלים והנשרים המקננים? מי לא חש תחושה של גאווה נוכח מפעל ההתיישבות המפואר שהוקם על-ידי מלח הארץ, השאור שבעיסה, ללא טיפת ציונות? מי איננו מצטמרר נוכח הרעיון ששוב יישבו הסורים למעלה, ואנו למטה?
ובכל זאת, השאלה עדיין נשאלת והמחיר חייב להילקח בחשבון. אי-אפשר לפנטז על התקדים של אלכסנדרטה. הסורים אכן ויתרו על דרישתם לקבל חזרה את חבל המריבה מידי הטורקים, אבל המקרה איננו דומה - סוריה לא איבדה את החבל במלחמה; הוא ניתן לטורקים על-ידי הצרפתים. ובכלל, מעמדה הגיאופוליטי של טורקיה והאינטרסים שלה שונים מאלה של ישראל. אין כאן רק שאלה של צדק, אלא גם שאלה של מציאות.
אכן, הסורים האכילו אותנו מרורים במשך 19 שנה, אך גם אנחנו לא היינו צדיקים. משה דיין טען פעם, שחלק ניכר מאוד מהתקריות אירעו באשמת ישראל. גם אנחנו תרמנו משלנו לקלחת הסכסוך. לא יכולנו לסבול את העובדה שהם למעלה ואנחנו למטה, והחל מ-1964, לאחר שחיסלנו (בצדק) את תעלת ההטיה הסורית - גמרנו אומר לכבוש את הגולן. היינו חייבים להסתער על ההר, שהיה עבורנו כמפלצת. אולם היינו אמורים להחזיק בו כקלף מיקוח לשלום. ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל הבטיחו לנו, ערב היציאה למלחמת ששת הימים, שפנינו לשלום ולא לכיבושים. ואכן, בישיבתה מיולי 1967, בהשתתפות דיין, בגין ושרי המפד"ל, קיבלה הממשלה החלטה להחזיר אם הגולן לבעליו הסורים - תמורת שלום כמובן.
זה לא עבד. קודם כל בגלל הערבים: הלאווים של חרטום וההכרזות הלוחמניות של מנהיגיהם המושפלים. אחר-כך גם בגללנו. לאט-לאט החלטנו לחמוד את האדמה; המושג הערטילאי "קלף מיקוח" התחלף במושגים ממשיים כמו מטעים ותיירות. תאוות הדונמים השתלטה עלינו.
לא צריך להסכים לכל הדרישות הסוריות. אין להשלים עם הזחילה שלהם מקווי 1949 לקווי 1967. יש להתעקש על סידורי ביטחון והתרעה. אבל הלוקסוס של "שלום תמורת שלום" קיים רק בדמיון. בגין קיבע את המחיר הזה, כאשר החזיר את סיני, עד גרגיר החול האחרון, בניגוד למה שהבטיח קודם לכן. המחיר היה קשה: התמודדות אלימה עם מפגינים והרבה תמונות של חיילות בוכות. לא נעים, גם כואב, אך בגין העדיף אותן עדיף על פני תמונות של אימהות בוכות מול קברים. חלפו כמעט שלושים שנה מביקורו ההיסטורי של סדאת, ויש להציב שוב בפני הציבור את הבחירה האיומה בין הטרגדיה הכרוכה בפינוי רמת הגולן, לבין טרגדיה איומה יותר של המלחמה הבאה. זו כבר לא תהיה מלחמה דה-לוקס, וגם העורף ישלם עבורה מחיר כבד.
ב-1970 פנה אלינו גונאר יארינג והציע לכרות ברית שלום עם מצרים. סדאת הסכים, אנחנו לא. גולדה מאיר הבהירה לו שקיים קונצנזוס בעם, לגבי רצועת התיישבות שנמתחה בין אל-עריש לראס-מוחמד. דיין הכריז אז: "טוב שארם בלי שלום משלום בלי שארם". היו לנו סיבות טובות: הפרובוקציה המצרית, סגירת המייצרים ובעיקר מפעל ההתיישבות המפואר שהקמנו שם. גם מרחבי סיני שכה אהבנו. התפתינו לחשוב כי לעולם חוסן. המלחמה אז נראתה רחוקה, ואפילו תעמולת הבחירות של "המערך" התגאתה במעוזים של קו בר-לב. ביום הכיפורים של 1973 נפל דבר. שילמנו את מחיר היוהרה ואת מחיר הבחירה. מאוחר יותר, ב-1977, עזר לנו הזיכרון הנורא של המלחמה לוותר על סיני תמורת גבול ביטחון יציב יותר - השלום עם מצרים.
בינתיים המצב הפך למורכב יותר, עם יותר סיכון ועם יותר סיכוי. מחד, צמח מולנו אויב חדש, חזק ונחוש יותר - איראן ואידיאולוגיית ההשמדה הפשיסטית שלה, ומאידך - מוכנות ארצות ערב להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. סוריה יכולה להתחבר לאיטוללות - אך גם למצרים, לירדן ואלינו. נגזר עלינו משפט שלמה, בו ניאלץ לבחור בין חבל ארץ שכה אהבנו, לבין גדיעת "ציר הרשע" ופתיחת חזית ישראלית-ערבית מול איראן, שהיא האיום הגדול באמת. מלחמת יום הכיפורים סייעה לנו להסכים לשלום עם מצרים. למה אנו זקוקים כדי להסכים לשלום עם סוריה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
