שתף קטע נבחר

"להתראות במדרחוב"

האיחוד של "אחרית הימים", ההופעה של להקת הנח"ל המיתולוגית, הזמרים המוגבלים, אף אחד מאלה לא ריגש כמו עוצמות השירה של מירי אלוני וקולה הממגנט. תימורה לסינגר היתה בערב המחווה לזמרת השלום, וחזרה אחורה בזמן

באמצע מופע המחווה למירי אלוני נואשתי לדבק, כזה שיצמיד את האנשים לבמה וימנע מהם לעזוב אותה. להקת הרוק "אחרית הימים", שהקדימה את זמנה בשנות ה-70 והתפרקה בלי ליהנות בזמן אמת מתהילתה, התאחדה בפעם הראשונה. נטולי המלחין והמתופף זהר לוי, אבל עם הנוכחות המחשמלת של כל השאר - אלי מגן, גבי שושן, יצחק קלפטר ואלוני עצמה (ומחוזקים בעדי רנרט בקלידים ואיתן איצקוביץ בתופים), הם יצרו את אחד משיאי הערב שהתקיים אמש במועדון צוותא בתל אביב. המופע הופק כחלק מסרט דוקומנטרי המצולם בימים אלה על חייה של אלוני, בהפקת שמיים תוכן הפקות.

 

"רבים ניסו לאחד אותנו, ורק מירי הצליחה", התרגש גבי שושן לפני שהם שרו את "אין מקום לשניים על עמוד חשמל", "הנסיכה" ו"פתחי לי את הדלת". האולם נטען מהאנרגיות החזקות שיצרו קולותיהם וכלי הנגינה שלהם. הם לא שחזרו את העבר אלא יצרו הווה מרהיב ואמין. את כובד ההישג ריככו חיוכי ההנאה שנארגו ביניהם. ולמרות העונג שהרקיד אותם, רגע לפני שהתפוגגו הכריז אלי מגן: "נתראה בעוד שלושים שנה". אז מהבמה הזאת, ובשם כמהים רבים, שלוחה הבקשה: חברי "אחרית הימים" אל תיתנו לנו לחכות כל כך הרבה.

 

מירי אלוני פתחה את הערב בשיר "מות קיץ", ומיד עברה ל"להיות לבד". הקהל, שהוזמן להצטרף לפזמון, נעתר בהתלהבות ושר: "זה לא אומר, זה לא אומר. אולי זה משהו אחר". בשיר הבא, "הבלדה על חדוה ושלומיק", האולם עבר למצב אקסטטי. אלוני התענגה ממחיאות הכפיים, חייכה וסימנה "עוד" בתנועות ידיים רחבות. "לשיר זה כיף גדול. כל אחד שמתקלח יודע את זה", היא חייכה לפני ששרה את "לשיר זה כמו להיות ירדן" ו"בארץ להד"ם", מעבירה אותם כמו את שאר השירים דרך מנהרה שקופה של עוצמה קולית והגשתית. בשיר "הבן יקיר לי" התברר שאלוני בעצם חזנית, מובילה את הקהל אל החלקים הגבוהים ביותר בשמיים הנבקעים מרוב קדושה.

 

בין תקווה ליאוש

בשנים האחרונות אלוני מופיעה רק במופעי רחוב, ועל הבמה היא בחרה לארח נגני רחוב - את ברט החלילן שמנגן בדיזנגוף סנטר ואת הצמד לינה ופאני שמנגנות על כינור ואקורדיאון ליד כיכר רבין. האיכויות הגבוהות לא הותירו ספק, מדובר בנגנים מקצוענים שהרקע הקלסי שלהם ניכר בביצוע שמצליח להיות בו זמנית מיומן ורענן. אלוני זזה הצידה, בכל המובנים, כדי שהם יהיו במרכז התשואות המוצדקות. כך גם עשתה עם קבוצת מוגבלים מהוסטל בית פלדמן, ששרו בהעמדה בנוסח הלהקות הצבאיות את "הכל פתוח", מתרגשים ומרגשים, מדגימים בעצם הופעתם ש"זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן שרים".

 

האירוח הבא היה איחוד היסטורי נוסף: שלישיית שריד, שפיארו בקולם את שנות השישים עם קלסיקות בהרמוניות גבריות ובגיטרה וירטואוזית. הקולות נשארו כשהיו, מתעלמים משנות השבעים ומעלה של בעליהם, ששרו כאילו לא עברו ארבעים שנה את "טוב ללכת בדרכים", "שיר העמק" ו"ביתי אל מול גולן".

 

ואולם, אלוני לא היתה זקוקה לאורחים ולאיחודים. קולה והאופן הממגנט בו פגש את שיריה ואת הקהל, הספיקו להחזיק את הערב באופן נחרץ. הקהל התקשה להכיל את התפעמותו, והקושי התגבר כשאל הבמה עלו חלק מחברי להקת הנח"ל של השנים 70-69, וביניהם: לאה לופטין, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, תמי עזריה, יובל דורי, איציק בן מלך ושמעון וייצמן. מהשורה הראשונה של הקהל התמוגג דני ליטאי, הבמאי שלהם באותן שנים.

 

הערב הסתיים ב"שיר לשלום" בהעמדתו המקורית: מירי אלוני עומדת בשטח של הקהל, אלומת אור מאירה אותה. היא שרה ונשמעת היטב, גם בלי אמצעי הגברה, ומתקדמת באיטיות אל הבמה. שם כבר מחכים לה כל השאר, שרים איתה ובלעדיה. לבסוף הם מתאחדים, כשאמש השיר הטעון הזה קיבל בזכות המעמד משמעות נוספת, חדוותית וממלאת תקווה.

 

אבל בעושר המוזיקלי נכח גם תסכול, כי ההבזקים משנות הששים והשבעים האירו על צחיחות ההווה. הקולות הכי יפים היום נשמעים אנמיים לנוכח הדם הסמיך שמזין עורקים ישנים יותר, וגם הרוק הכי חזק דוהה על רקע "אחרית הימים".

 

"להתראות במדרחוב", נפרדה מירי אלוני בביטחון שלא התברר אם יש בו חזרה מפוכחת לפרופורציות, ייאוש או דווקא שמחה טבעית מעוד פגישה עם המוזיקה והקהל, שאמנם הגיע כדי לפגוש את אלוני אך זכה לפגוש גם את עצמו כפי שהיה בעשורים תמימים יותר.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מירי אלוני מארחת
צילום: דלית שחם
לשיר זה כיף גדול
צילום: דלית שחם
עטיפת האלבום
אחרית הימים. יחזרו בעוד 30 שנה
עטיפת האלבום
לאתר ההטבות
מומלצים