אני בת 31, ואף גבר מעולם לא אהב אותי
לפי כל אמות המידה החברתיות הצלחתי לבסס את מעמדי כמצליחנית. אני נושאת משרה בכירה, בה אני מרוויחה סכום בן חמש ספרות, חיה בשכונה יוקרתית ויש לי אוטו חדש. בדרך כלל אני מוקפת בהמון אנשים, ורבים רוצים בחברתי, כאילו אם אהיה מוקפת אני לא ארגיש את הבדידות. ואני יושבת על הגדר
איך אנחנו חיים כאן בעולם ואנחנו לבד. אנחנו נולדים לבד מתים לבד, ובמקרה שלי, כנראה גם נשארים לבד.
בערוץ 8 הציגו כלות שמברכות את חברותיהן הרווקות, והנה אני קולטת את הכלה ממלמלת "זוהי שעת הרצון של הכלה והחתן כל הברכות שלהם תתגשמנה". אם היא רק היתה יודעת כמה פעמים בורכתי. הייתי בכותל, בקברי צדיקים, אצל רבניות למיניהן, וזה לא קרה לי אף פעם. והנה אלון אבוטבול ואשתו רבים על איזה חתונה הם רוצים, כאילו הלללוווווו, אנשים, זה כל כך לא חשוב! מה שחשוב הוא שיש לכם אחד את השניה. מצאתם בני זוג לחיים, אתם לא לבד. אתם לא מתכסים בלילות הקרים עם שני פוכים וישנים באלכסון, או מתחננים לחברים לבוא לישון איתכם במיטה כי עצוב לבד ואתם צריכים חום גוף של מישהו אחר, להעמיד פנים לשנייה שאתם לא לבד. ואתם לא מאוננים על סרטי פורנו, ואתם לא מתחמקים כשנושא הזוגיות עולה על שולחן ארוחות ערב שישי כי אין לכם מה להגיד בנושא, כי למעשה מעולם לא היתה לכם זוגיות נורמלית ובריאה.
אני בת 31, ומעולם אף גבר לא אהב אותי. אני חיה בבועה התל אביבית, ולפי כל אמות המידה החברתיות הצלחתי לבסס את מעמדי כמצליחנית. אני נושאת משרה בכירה, בה אני מרוויחה סכום בן חמש ספרות, חיה בשכונה יוקרתית ויש לי אוטו חדש. בדרך כלל אני מוקפת בהמון אנשים, ורבים רוצים בחברתי, כאילו אם אהיה מוקפת אני לא ארגיש את הבדידות, או לא אזכר שאני בעצם לבד בעולם. אנשים סביבי מתחמשים בבני זוג, מתחתנים ומשמינים אל האושר, ואני משמינה בבדידות הנצחית שלי. תמיד נראה שעוד רגע זה הולך לקרות לי ואני אמצא אותו - והמציאות מוכיחה ההפך.
בשבוע שעבר נסעתי עם חבר שאני אוהבת לכותל, פתאום ככה באמצע הלילה. דיברנו על אהבות, על איך אנחנו חיים בסרט אמריקני מזויין ומצפים שיקרה לנו אותו דבר, איך כל עולם הדימויים שלנו מורכב מהתקשורת הארורה שסובבת אותנו, להיות רזים, מוצלחים, בלונדינים, להתאהב בשניה, הכל אינסטנט. ומה אנחנו בכלל פרור אבק ביקום, זמניים, חלקיק ממיליוני יצוריים שחיים בגלקסיות. תוך מספר שנים אנחנו ניעלם ונישכח.
תמר חברתי אומרת שקוראים לזה לשבת על הגדר
אני חושבת שאז פתאום הבנתי שכל החיים בפנטזיה הזאת, הכמיהה למישהו שיבוא ויציל אותי מעומקה של בדידות, הם שקר אחד גדול. יש מציאות, והמציאות היא שיש מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שלא נשתגע, כמו שארכדי אומר. ואני, כל הזמן חיה בפחד מטורף שהנה אני עומדת להינטש, אז עדיף לי לבחור גברים שקשר איתם לא ייתכן, עומק הוא דבר מופרך. תמר חברתי אומרת שקוראים לזה לשבת על הגדר, לא להתלכלך, לא להיפגע, לצפות מבחוץ, לא להרגיש.
אני ואותו חבר נכנסנו לכותל. הזמן עבר כהרף עין, וביציאה ראיתי אותו עולה במדרגות שפוף ועצוב. לפתע הוא נראה לי כמו איש זקן, מחפש תשובות בקיר תולה תקוות, מחדיר פתקים לחריצים שעדיין נותרו פנויים וכלום לא קרה, או קורה. קפצתי עליו וחיבקתי אותו כאילו אספתי חיה פצועה, כאילו אספתי את עצמי. חשבתי לעצמי שהוא כל כך דומה לי, מראה של עצמי.
דרכו הבנתי אותי, הבנתי שהמציאות היא כאן ועכשיו
הוא בטח לא יודע, וספק אם הוא יידע אי פעם, שהוא לימד אותי על עצמי. דרכו הבנתי אותי, הבנתי שהמציאות היא כאן ועכשיו, וכדאי לחיות בה. השקר העצמי הוא המזימה הנוראית ביותר שקיימת. הבנתי שלמעשה הבדידות היא פן באישיות שלי, פן שאני מנסה להילחם בו בעזרת הקודים החברתיים עליהם גדלתי, שמושרשים כל כך חזק. אני חיה ואני נלחמת אך ללא הועיל, הבדידות צפה שוב ושוב.
אז כן, אני בת 31, ואני לבד. מעולם אף גבר לא אהב אותי. ככל הנראה אשאר לבד, ושום קסם אישי, עיניים ירוקות מבריקות או שפתיים יפות ישנו את הפחד שבי להכניס מישהו. כי אני בטח איפגע, אז מראש אני בוחרת אנשים שאיתם זה אבוד.
אחרי אינספור נסיונות עם גברים כאלה ודומים, התאהבויות והתרסקויות כואבות, מסתבר שהזמן לא מרפא או מספק חסינות. אני בוחרת, בדמעות שחונקות את גרוני, שהיום אני מתכננת את חיי שלי לבד, בעזרתו האדיבה של הוואבן. אני מתכננת את המשפחה שלי, את ההריון, את הצעקות בחדר הלידה כשאני מביאה את הילד הראשון שלי, ואמא שלי מחזיקה לי את היד ולוחשת לי באוזן בהכחשה מוחלטת "זה לא כואב זה לא כואב", והחברה כי טובה שלי בוכה בחוץ מהתרגשות ושולחת סמסים שהתינוק שלי יצא. ואני שמתעוררת כמה פעמיים בלילה לבד ודמעות זולגות לי על הלחיים ומרטיבות את לחיי התינוק שלי, שיונק משדיי ומביט בי. לבטח הוא ישאל "איפה אבא שלי, ולמה הוא לא יישן ליד אמא, כמו כל האבות?"
אני כבר מכינה לו תשובה - חייתי על הגדר. בכל פעם שבא מישהו, הושטתי יד, ניסיתי לקפוץ, אבל הוא עזב את היד וליבי התרסק על הרצפה. אז נשארתי על הגדר, אוחזת בשתי ידיים, מסרבת בינתיים לעזוב.
לפנייה לכתב/ת 
