ביקורת משחק: Spider Man 3

עוד ב-vgames: ביקורת על Superman Returns

בהתחשב בכך, לא קשה להבין למה התרגשתי כשקבלתי את הקופסה של המשחק החדש, ולמה התאכזבתי כשגיליתי שהוא נופל בהרבה מהמשחקים הקודמים. זה לא שלא נהנתי במהלך המשחק. להיפך. שעות המשחק חלפו במהירות, ולפני שהספקתי לשים לב השעון כבר הראה שהגיע הזמן לישון. רק מה, למשחק הזה יש יכולת מופלאה לגרום לשחקן לעבור מתחושת הנאה לתחושת תסכול בהרף עין, מה שעושה את כל העסק ללא כל כך בריא ומעצבן במיוחד.

על עכבישים ואנשים

לפני שנתחיל לפרק את המשחק לגורמים ראשוניים כמו שנהוג בביקורות, כדאי להתעכב קצת על העלילה. זה הזמן בו אנשים שעדיין לא ראו את הסרט ורוצים להימנע מספויילרים אמורים לדלג כמה פסקאות קדימה.

אז ככה: לאחר שהציל את ניו-יורק מדוקטור אוקטופוס בסוף הסרט/משחק הקודם, ספיידרמן הפך לגיבור-העל הפופולארי ביותר באזור. תושבי ניו-יורק מריעים לו, העיתונים עושים כתבות אוהדות וכו'. וכפי שאתם וודאי יודעים – עם פופולאריות גדולה, האגו גדל. כל האהדה הזאת עולה לספיידי לראש, ובעקבות כך הוא מצליח להסתכסך עם אהובתו מרי-ג'יין וחברו הטוב הארי אוסבורן.

בתוך כל התסבוכת הזאת מגיע גם סימביוט מהחלל החיצון, שנדבק לחליפתו של ספיידי והופך אותה לשחורה. הסימביוט מצליח להוציא את כל התכונות הרעות של ידידנו העכביש, והופך אותו למניאק לא קטן. כשספיידרמן קולט את זה

הוא מצליח להפטר מהסימביוט, וכך האחרון מוצא את דרכו לגופו של אדי ברוק, צלם מתחרה לפיטר פארקר במקום עבודתו, והופך אותו לוונום המרושע.

באותו זמן בדיוק פיטר מגלה שמי שרצח את דודו בתחילת הסרט הראשון הוא פושע נמלט שהפך בעקבות תאונה לאיש-החול, ויוצא לרדוף אחריו כדי לנקום.

הטלנובלה הנ"ל היא כל עלילת הסרט, ולא קשה להבין למה היה צריך למעלה משעתיים כדי להכניס את כל קווי העלילה לסיפור אחד. יוצרי המשחק החליטו כנראה שכל העסק לא מספיק להם, והכניסו עוד כמה קווי עלילה לקערה: פרופסור קונורס, אחד המרצים של פיטר, הופך ללטאה ענקית וצמאת דם; מליונר מטורף מאיים לפוצץ את ניו-יורק ומטמין פצצות בכל פינה; הקינגפין, ראש המאפיה הניו-יורקית, מתחיל להשתולל ועוד ועוד.

והנה הבעיה הראשונה של המשחק: כל קווי העלילה האלה מתערבבים במהרה לעיסה סיפורית לא מובנת . אין קשר ממשי בין קו אחד למשנהו, ובמהלך המשחק נצטרך לעבור בין משימות השייכות לקווי עלילה שונים, ובכך למעשה "לזגזג" בין כל הסיפורים. זה מסובך מדי, מפוזר מדי ופשוט לא ממוקד. היה עדיף לו היוצרים היו נדבקים לעלילת הסרט בלבד, שגם היא מסובכת למדי, במקום לעשות לנו כזה בלגאן בראש.

איש העכביש: הדור הבא

הדבר הראשון ששמתי לב אליו במשחק הוא הגרפיקה. ראשית כל בדקתי שאכן מדובר בגירסת הדור הבא של המשחק, ושלא הפעלתי בטעות את גירסת ה-PS2. מדובר, ללא ספק, באחד משחקי הדור הבא הכי מכוערים שיצא לי לראות. המודלים של רוב הדמויות נראים חסרי חיים, הטקסטורות חד-גוניות וגורמות לכל ניו-יורק להראות אותו דבר, על אפקטים מתקדמים של תאורה אין בכלל מה לדבר. המשחק נראה כמו משחק דור קודם לכל דבר, רק שהוא מוצג ברזולוציה גבוהה (1080p) – מה שלמרבה האירוניה גורם לחסרונותיו הגרפיים לבלוט עוד יותר.

אחרי שהתגברתי על העניין, התחלתי להסתובב קצת בניו-יורק. לפחות כאן המפתחים לא טעו: ההתרוצצות

ברחבי העיר התלת-מימדית נשארה כיפית כפי שהייתה במשחקים הקודמים. אפשר לירות קורים ולהתנדנד בין בניינים, אפשר לרוץ ברחובות ואפשר אפילו לקפוץ בין הגגות. האפשרויות להגיע מנקודה לנקודה רבות, ולמרבה השמחה הכל נעשה בצורה חלקה ונוחה.

במקומות מסומנים ברחבי העיר נוכל להפעיל משימות שונות. ובניגוד למשחקים הקודמים, הפעם המשימות יהיו קצת יותר משמעותיות מלעזור לילדה למצוא את הבלון שלה. מעכשיו כל המשימות מלאות אקשן טהור.

במהלך המשחק תצטרכו לחסל כנופיות רחוב, להתגבר על רשעי-על, לעזור לשוטרת להפליל שוטרים מושחתים, לנטרל פצצות ועוד. המשימות מגוונות יותר, ארוכות יותר ומורכבות יותר. חייבים לציין לטובה גם את ריבוי המשימות – יותר מ-40 ליתר דיוק, כאשר הארוכות שבהן יכולות להגיע גם למעל חצי שעת משחק.

מאבד שליטה

עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה הגדולה של המשחק מתחילה כשמנסים לשלוט בספיידרמן במהלך המשימות הנ"ל. למרות שמערכת השליטה היא לא מהנוראיות שנתקלתי בהן, לא אחת מצאתי את עצמי נאבק עם הכפתורים. לספיידרמן יש עשרות סוגי מכות אותן מבצעים על-ידי שילוב הכפתורים השונים, אך במהרה גיליתי שלרוב הקומבואים הנ"ל אין שימוש, ועדיף להשתמש בלא יותר משניים מהם, או במקרה הרע ללחוץ על כל הכפתורים בו-זמנית ולקוות לטוב.

כשתלחצו על כפתור הכתף השמאלי ספיידרמן יעבור ל"מצב הרפלקס" שלו. זה אומר שכל הסביבה תעבור להילוך איטי, וספיידרמן יוכל להתחמק ממכות קטלניות סטייל המטריקס. זוהי השיטה היחידה להתחמק מחלק מהאוייבים (במיוחד מהבוסים), ולא אחת מצאתי את עצמי לוחץ על הכפתור הנ"ל במשך קרבות שלמים, מה שגרם במהרה לכאב בידיים.

עוד חידוש מרענן מהמשחקים הקודמים הוא קטעי אקשן מהירים במיוחד, בהם צריך ללחוץ במהרה על כפתורים המופיעים על המסך כדי להתחמק ממכשולים/לנצח אויבים. קטעי משחק כאלה הפכו לפופולאריים מאוד בעקבות משחקים כגון God of War ו-Resident Evil 4, וגם כאן הם עושים את העבודה ומספקים לא מעט קטעי "וואו". הבעיה היחידה עם הקטעים הנ"ל היא שהם נוטים להגיע ללא שום אזהרה – וכך לגרום לשחקן הממוצע להיפסל לפחות פעם אחת כי הוא

פשוט לא היה מוכן לקראתם.

כל בעיות השליטה מתגמדות לעומת האויבת הגדולה ביותר של כל מי שישחק במשחק הזה: המצלמה. מדובר, ללא ספק, באחת המצלמות הגרועות ביותר בהיסטורית המשחקים. תנועות המצלמה מהירות מדי, ולעיתים קרובות (פחות או יותר כל שתי דקות) היא "תיתקע" מאחורי עצמים שונים ולא תאפשר לנו לראות כלום, או סתם תגרום לשחקן לאבד אוריאנטציה ולנסות במשך שניות ארוכות להבין איפה הריצפה ואיפה התיקרה.

אמנם ניתן לשלוט במצלמה על-ידי הזזת הג'ויסטיק הימני, אבל ברגע שתעזבו אותו היא תחזור לסורה. אם לא הייתי יודע שמדובר במצלמה וירטואלית וממוחשבת, הייתי יכול להיות בטוח שיש מאחוריה צלם שיכור, או מסומם, או שניהם ביחד.

המצלמה גרמה לי לא אחת להיפסל, לאחר שנפגעתי ממכות אויבים שלא ממש יכולתי לראות, או שסתם נפלתי לתהום / מים מחושמלים / רכבת נוסעת כי לרגע לא הצלחתי להבין לאיזה כיוון אני פונה. גם שלא נפסלתי, הרגשתי שאני נאבק יותר בג'ויסטיק הימני של השלט מאשר באויבים הווירטואליים שרוצים לחסל אותי.

שחור זה מרזה

הבעיות הטכניות לא מסתכמות רק במצלמה: במהלך המשחק נתקלתי בעשרות באגים, שגרמו לכל העסק להרגיש כמו גירסת בטא לא מוצלחת במיוחד. כשמדובר בבאגים קטנים כגון מעבר דרך קירות עוד אפשר לסלוח, אבל לא אחת נקלעתי למצבים בהם נאלצתי להתחיל משימות מחדש או אפילו לאתחל את המשחק בעקבות גליצ'ים מעצבנים במשחק.

מה שהחזיק אותי למרות כל הבעיות הייתה הציפייה לבואה של החליפה השחורה: המשחק מבטיח לכל אורכו שברגע בו ספיידרמן יקבל את אותה חליפה מסתורית הדמות שלו תהפוך למהירה יותר, חזקה יותר ונוחה יותר

לשליטה. ואכן, כשהחליפה השחורה מגיעה, לקראת אמצע המשחק, העכבישון שלנו אכן נראה מגניב יותר וזז מהר יותר – עד שמגלים שככל שהמהירות עולה, ככה גם הבאגים מתגברים.

מי שיצליח להתגבר על כל הבעיות הטכניות ימצא משחק ארוך למדי, ומאתגר לעיתים. כדי לסיים את כל המשימות המרכזיות צריך להשקיע כ-15 שעות במשחק, ועל זה אפשר להוסיף עשרות משימות אופציונליות, מרוצים, חפצים סודיים שניתן לאסוף ועוד הרבה הפתעות נוספות.

רוב הקרבות לא יהוו בעיה גדולה מדי, אבל מדי פעם המשחק יפציץ אתכם במשימות מאתגרות במיוחד. הבעיה היא שהאתגר, ברוב המקרים, נובע מתכנון לקוי של המשימות: לא אחת תמצאו את עצמכם בלב קרב בוס, ותרגישו שכל המשחק התאגד נגדכם: לא רק שמכה אחת מצד הבוס תוריד לכם רבע ממד הכח, המצלמה גם תדאג שלא תצליחו למצוא אותו, והבאגים הרבים יגרמו לכך שאותו בוס יכול לפתע להעלם מעבר לקיר.

השורה התחתונה

מה שכל כך מתסכל בספיידרמן 3 זו העובדה שאם המפתחים היו משקיעים עוד חודש אחד של העבודה, המשחק היה משתפר פלאים. הבעיות הטכניות הרבות והמתסכלות הצליחו להפוך משחק של 85 למשחק של 65, כל זאת בגלל שהיה דחוף להוציא את המשחק בסמוך ליציאת הסרט – וזה בלי להתחשב בעובדה שהוא פשוט לא גמור.

כאמור – חודש אחד של עבודה היה הופך משחק שמרגיש כמו בטא לא מוצלחת למשחק פשוט נהדר. אפשר רק לקוות שהמשחק הבא של ספיידרמן, שהוכרז מוקדם יותר השבוע, לא יצטרך לעמוד בדד-ליין בלתי אפשרי ויחזיר את הכבוד הראוי לאיש העכביש.

הורידו ושחקו עכשיו ב- Spiderman: Seperation Anxiety, משחק ספיידרמן קלאסי מ- 95'.

או, שחקו עכשיו ב"ספיידרמן שיכור" ועזרו לגיבור להתקדם מעל גגות ניו-יורק.