ברוכה הבאה למועדון
צירוף ישראל ל-OECD הוא תעודת אזרחות מלאה עבורה בעולם המפותח
אירוע בעל משמעות היסטורית: מועצת השרים של המדינות החברות ב־OECD אישרה הבוקר (יום ה') את פתיחת המשא-ומתן לצירופה של ישראל כחברה מלאה בארגון. ההחלטה התקבלה פה אחד על-ידי 30 המדינות החברות כיום ב"ארגון לפיתוח ושיתוף פעולה כלכלי", והיא פוליטית במהותה.
פתיחת המו"מ מעידה על היותה של ישראל ראויה להצטרף במהרה לארגון ("בעלת ערכי יסוד משותפים" ו"בעלת דפוסי התנהגות טובים"), אם תעמוד במבחני קבלה. את המבחנים יקיימו ועדות ומשלחות מיוחדות, שיגישו את המלצותיהן למועצת השרים. מה הן יבדקו? את איכות הסטטיסטיקה הישראלית ואת התאמתה להגדרות הנהוגות ב-OECD, את החקיקה הכלכלית הישראלית ואת התאמתה להסכמים המחייבים כיום בארגון, את היכולות של מומחים מישראל להשתלב בפעילות הענפה של הארגון ולתרום לו- וגם, כפי שנאמר בהודעת מועצת השרים שפורסמה בצהריים בפריז, "ייבחנו נושאים בעלי אופי פוליטי" הכרוכים בצירופן של כל חמש המועמדות - ישראל, אסטוניה, רוסיה, צ'ילה וסלובניה - לארגון.
בבנק ישראל מעריכים שהליך המבדקים יימשך שנה, אף שהנגיד, פרופ׳ סטנלי פישר, היה רוצה לסיימו תוך חצי שנה. זה תלוי, הוא אומר, בעיקר בהתגייסות של משרדי הממשלה בירושלים.
הרומן של ישראל עם OECD ארוך ימים. אני זוכר את עצמי כעורך כלכלי של עיתון יומי נוסע כבר לפני 30 שנה לצרפת, לסקר את הפגישות עם אנשי הארגון. המטה שכן אז - כמו היום - בארמון ציורי בקצה המערבי של פריז. דובריו ובכיריו אהדו אותנו וסיפרו בסודי סודות על רצונם בצירופה של ישראל. לצערם, הדבר לא הסתייע, עשור אחר עשור. עכשיו, סופסוף, זה קורה.
מהו אותו OECD שנפשנו כה יוצאת אליו? זהו מועדון יוקרתי שמוצאו מארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי, אשר הוקם אחרי מלחמת העולם השנייה כדי לנהל את תוכנית הסיוע הגדולה של ארצות-הברית לאירופה ההרוסה (תוכנית מרשל). בדצמבר 1960 חתמו 20 מדינות מערביות מובהקות על אמנת היסוד של הארגון - אוסטריה, בלגיה, קנדה, דנמרק, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איסלנד, הולנד, לוקסמבורג, נורבגיה, פורטוגל, ספרד, שוודיה, שווייץ, טורקיה, ארצות-הברית ובריטניה. עד 1973 נוספו אליהן פינלנד, אוסטרליה, איטליה, יפן וניו-זילנד, כולן מדינות בעלות משטר כלכלי ופוליטי דומה: דמוקרטיות מערביות עם כלכלת שוק מפותחת.
בהרכבו היציב וההומוגני נותר הארגון עד התפרקות הגוש הסובייטי. נפילת הקומוניזם הביאה לפתיחת שעריו לארבע מדינות ממזרח אירופה - פולין, צ׳כיה, סלובקיה והונגריה - ולמקסיקו. הוא נהיה מגוון יותר - ויוקרתי פחות. או לפחות קצת פחות.
בניגוד לארגונים בינלאומיים אחרים, ה-OECD לא מאגד את המדינות החברות בו ואין בו שליטה של המדינות העשירות. הוא רק מעניק לחברותיו פלטפורמה משותפת לתיאום עמדות, לאחידות סטטיסטית, לחילופי מידע, לחקיקה עסקית ולהסכמה על עקרונות של מינהל תקין, מניעת שחיתות, הצלת כדור הארץ, צמיחה מאוזנת והתחשבות הדדית. הארגון אינו כופה דבר על חבריו, הכל נעשה בו בהסכמה מלאה, אבל הוא מפרסם בתדירות רבה הנחיות, עיקרי פעולה ודו"חות בעשרות נושאים, כולל סקירות מפורטות על המדינות החברות עצמן. מועסקים בו יותר מ-2,000 כלכלנים, ומדינה חברה מוצאת את עצמה כל העת מדורגת ומושווית לעמיתותיה במועדון, לפי תכונות סוציו-אקונומיות רבות. הודות לכך היא יכולה להשתפר ולהשתדרג.
ישראל, עם קבלתה לארגון, תדע סוף-סוף מהו מיקומה האמיתי בסולם הפיתוח הכלכלי, עומס המסים, הגודל היחסי של הממשלה, ההוצאה הלאומית לחינוך ותרבות, גירעונות הממשלה, החוב הלאומי וכיוצא באלה. לפחות פעם בשנה נזכה גם אנחנו לסקירה אובייקטיבית של מצבנו.
עוד ייכתבו אלפי מילים בסוגיית חברותה של ישראל ב־OECD ולמה זה טוב לנו. כיום אסתפק בקביעה אחת: עם ההצטרפות לארגון זה, מקבלת מדינת ישראל את תעודת האזרחות המלאה שלה בעולם המערבי המפותח. וזה עדיין מאוד חשוב לכולנו - לרמת החיים שלנו, לחוזק המטבע שלנו ולתחושת הביטחון שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
