אפוקליפסה עכשיו
טרנט רזנור, האיש שמאחורי "ניין אינץ' ניילז", הוא משורר המלחמה הבאה, נביא זעם שמצליח להעביר בצורה מוזיקלית ומדויקת את הפחדים של כולנו
האלבום החדש של Nine Inch Nails נפתח בדקה וחצי של רעש מכני, שהולך ומתגבר ממקצב דמוי מצעד הפגנה, דרך מה שנשמע כמו התנגשות אלימה בין משתתפי המצעד לכוחות הביטחון, ועד לקקופוניה מוחלטת של דיסטורשן, רעש לבן בלתי נסבל וזעקות אימים. ואז שקט. המאסה הקריטית קרסה, הגענו לשנת אפס. איך הגענו לכאן ומה יקרה הלאה? בניגוד אלינו, לטרנט רזנור, האיש שמאחורי הכל, התשובות ברורות לגמרי.
Year Zero היא כותרת לפרויקט ענק של ניין אינץ' ניילז, שהאלבום הוא למעשה רק פן אחד ממנו, לאו דווקא המוצר העיקרי. הקהילה הרחבה והנאמנה של מעריצי ניין אינץ' ניילז
משתתפים כבר שלושה חודשים במשחק מציאות-חלופית רחב היקף, שכולל עשרות אתרים פיקטיביים שהוקמו לצורך העניין, סרטונים, הדלפות מכוונות ואינסוף רמזים, קצות חוט וצפנים (גם בשירי האלבום עצמו ובעטיפה שלו).
כל הבלגן הזה דווקא מרכיב סיפור קוהרנטי למדי. רזנור מתאר, באלבום ומחוצה לו, תחזית אפוקליפטית ומפורטת להפליא של 15 השנים הבאות. אלמלא יגיע שינוי במגמות הקיימות כיום, רזנור צופה לנו טרור ביולוגי, מלחמה גרעינית שמוחקת את הודו ופקיסטן, הפצצת טקס האוסקר (ולאחר מכן קליפורניה כולה), התפרקות מדינות באפריקה ועוד שלל רעות וחולות. כל זה יקרה ב-15 השנים הבאות, כששנת 2022 תוכרז רשמית כ"שנת אפס" והספירה תתחיל מחדש. אבל המצב לא ישתפר, הממשלה האמריקנית תגביל את חופש האזרח ביתר שאת, והמשך הסיפור מתגלה בימים אלה באינטרנט.
זה אולי לא הסיפור הכי מקורי בעולם אבל רזנור מספר אותו בצורה רחבת יריעה, מהסוג ששמור בדרך כלל לסאגת קומיקס או קולנוע שחוצה גבולות אל הטלוויזיה, הרשת, המשחקים והאנימציה (דוגמת מלחמת הכוכבים, המטריקס ואחרים). האלבום, כאמור, הוא רק חלק אחד בפאזל. בשנה הבאה מובטח אלבום המשך, ויש כבר דיבורים על סרט קולנוע שישתתף בחגיגה.
החלק המשמח במיוחד הוא שגם בלי לצלול אל סיפור המסגרת רחב ההיקף, גם אם מתעלמים מכל הקונטקסט הווירטואלי ומיראת הכבוד כלפי רזנור בתור אחד המוזיקאים היחידים שחברת התקליטים עובדת עבורם ולא להיפך, האלבום החדש, לכשעצמו, הוא פשוט אלבום מצוין.
פיצוץ בלתי נמנע
גם אחרי אלבומי מופת כמו Pretty Hate Machine ו-The Downward Spiral, לרזנור עדיין יש מה לומר ועדיין בוער לו לומר את זה בקול זעקה. אם באלבומים הקודמים הוא תיעל את המרירות, הזעם והכאבים שלו בעיקר לשירים אינטנסיביים ואלימים על שליטה, כוח ואובססיה, הפעם הוא מנצל את היכולות המוזיקליות והטקסטואליות שלו להגשה מושלמת של החזון שלו.
לתמיסת הרוק-אינדסטריאל-אלקטרוניקה של רזנור יש פוטנציאל נפץ נהדר כשמערבבים אותה עם טקסטים חומצתיים על יחסי אנוש. אבל כשמחליפים את החומצה האנושית בטקסטים מחאתיים בקנה מידה פוליטי, חברתי וממשלתי, הפיצוץ כל כך גדול ובלתי נמנע, שאי אפשר אלא לעמוד משתאים נוכח הכישרון שמתפרץ באלבום הזה. ניין אינץ' ניילז כמעט ולא עושים טעויות באלבום הזה, משימה לא קלה כשמדובר באלבום קונספט בן 16 קטעים.
רזנור נמצא כאן, בעיניי, בשיא יכולת הכתיבה שלו. ב-"Capital G", אולי השיר הטוב באלבום, מתמצת רזנור את התסכול והאבסורד האמריקניים לכדי שורות פשוטות ומכאיבות על גבי ביטים תעשייתיים קשים ("לחצתי על הכפתור ובחרתי בו לנשיאות/ הוא לחץ על הכפתור והטיל את הפצצה/ אתם לחצתם על הכפתור וצפיתם בזה בטלוויזיה").
ב"Survivalism" (מושג שפירושו ניסיון לשרוד נוכח קטסטרופה עולמית) הוא כותב את המנון המהפכה שבדרך: "אני חלק מהאומה הגדולה הזו. יש לי אגרוף, יש לי תכנית, יש לי הישרדותיזם". רזנור הכריז שבאלבום הזה הוא "כתב פסקול לסרט לא קיים". לי נדמה שאם יפה ירקוני היא זמרת המלחמות שלנו, רזנור הוא משורר המלחמה הבאה. ובאמריקה כמו באמריקה, שנתיים אחרי, המלחמה הבאה כבר תהפוך לסרט.
בכל האתרים והגרפיקה שסביב פרויקט "שנת אפס" מופיעות "הפרעות" גרפיות, כמו שיבושים בשידור טלוויזיה או קבצי תמונה פגומים. הרעש הלבן שמתפרץ בשירי האלבום כמו הפרעות חשמליות הוא רק ביטוי מוזיקלי של כל זה, וההישג הכי גדול של רזנור באלבום הזה הוא שאחרי מתקפה חזיתית כל כך חזקה של טקסטים נוקבים ומוזיקה אלימה ואפוקליפטית, המאזין לא יכול להישאר אדיש. העולם שלנו דוהר במלוא המהירות לכיליון.
הרבה אלבומי אפוקליפסה נכתבו במאה האחרונה. מעטים מהם הצליחו להעביר בצורה מוזיקלית כה מדויקת את הפחד הקולקטיבי, את האיומים - האטומיים, הסביבתיים, הפוליטיים, החברתיים - שמתהדקים סביב צווארנו בכל החלטת ממשלה ובכל פיגוע טרור, בין אם הוא בניו יורק, בגדד, טוקיו או ירושלים.
- Nine Inch Nails - Year Zero
