לעשות הרואין או לעשות ילדים
שנים אחרי שטבע את חותמו בתרבות הישראלית עם "דורלקס סדלקס" וכתב העת "המעורר", כותב ארז שוייצר רומן ראשון על גאולה. עכשיו, אחרי שעבר להרצליה וגידל שני ילדים, הוא מרגיש שזה אפשרי
בפתח ספרו החדש מציב ארז שוייצר שתי אפשרויות בפני הגיבור שלו: להביא ילד לעולם או להתחיל להזריק הרואין. שוייצר עצמו, שבשנות השמונים היה חבר באחת הלהקות היותר קיצוניות שקמו כאן, "דורלקס סדלקס", בחר באופציה הראשונה: בשנים האחרונות הוא מגדל את ילדיו כאב במשרה מלאה. "אני קורבן מרצון של המהפכה הפמיניסטית", הוא אומר בחיוך שלו, "גידול ילדים זה תענוג, אבל תענוג מאוד אמביוולנטי, כמו הרואין. קשה בצורה חולנית ומעייף ומטריד, אבל תענוג טהור".
מאז ימי "דורלקס סדלקס", הספיק שוייצר לערוך את אחד מכתבי העת הטובים ביותר שיצאו כאן, "המעורר", ולערוך ולכתוב בעיתון "הארץ". כעת הוא חונך ספר ראשון, "עבור את האלפים, אבשלום", בהוצאת "עם עובד"; סיפור אהבה מפתיע, יפה וחכם בצורה יוצאת דופן, "רומן רעיונות" בלשונו, שעיקרו, כך נדמה, חיפוש אחר גאולה רוחנית ואינטלקטואלית דרך אמנות, אהבה ואמונה. במרכז הספר, גבר ישראלי שיורש במפתיע אוסף רישומים עתיק ויקר ערך ואישה שוייצרית, מרצה לאמנות, המבקיעים זה את בדידותו של זה.
"זה אכן ספר על חיפוש גאולה, על חציית האלפים", אומר שוייצר, "על ניסיון להתגבר על חוסר היכולת שלנו בכלל לחשוב על הרעיון של גאולה. אבל הספר לא מנסה לתת פתרון, הוא מנסה להגיד שאפשר להתחיל לחשוב על זה ברצינות, לנסות לממש את זה, לצאת מדפוסים. ללמוד".
אבל אופציות הגאולה שאתה מציע - הרואין או ילדים - שתיהן צורות של שעבוד. גאולה בעינך היא השתעבדות למשהו?
"לא אני אמרתי שהשעבוד הוא הדרך לגאולה. הפחד משעבוד הוא הרבה יותר משתק מאשליית החירות. מה זה שעבוד? שעבוד זה התמסרות, הרצון לוותר ולהתמסר".
ולמה בחרת בילדים?
"יש מסלול של הרואין, בוהמייניות רומנטית שהולכת על סף הקץ, נון קונפורמיזם והתנגדות לכאורה לכל פשרה, ויש ילדים, שזה לכאורה הקוטב הבורגני המובהק. עם זאת, ילדים הם תקווה. ההחלטה לעשות ילדים, אם היא מודעת וכרוכה בחשיבה, היא החלטה שיש בה המון תקווה ואמונה וגם נכונות להיות פחות אנוכי. אתה מוותר ממש על חלק ניכר מחייך בשביל זה, ואלטרואיזם הוא גאולה במידה רבה - להפסיק להתעסק בעצמך ולתת מעצמך. זו לא גאולה למשהו אלא גאולה ממשהו, גאולה מחוויה מאוד מתסכלת של ניסיון לקומם את עצמך".
ומהמקום הזה אפשר לעשות אמנות?
"אמנות אפשר לעשות תמיד, השאלה מה מניע אותה. האמנות מאוד מפתה בגלל אשליית הגאולה שבה, והפיתוי הזה מאוד מסוכן, מטעה וכוזב. ברגע שאתה חושב על עשיית אמנות, לא מתוך מניע של גאולה, אלא אפילו מתוך מניע של עניין טהור, זה כבר משחרר אותך. למה אני עוסק בספר באמנות פלסטית עכשווית? כי הדרישות מהאמן הן כל כך נמוכות והפיתוי כל כך גדול שזה מאוד אכזרי ונורא כוזב. זה שדה שיש בו כל כך הרבה פוטנציאל להציע אפשרויות כוזבות לגאולה שזה עצוב ומסוכן. אני חושב שרוב האמנים יודעים את זה, וזה חלק מהמקור לחוסר הסיפוק הכרוני. גם אצל אמנים מצליחים מאוד.
"אני מאוד עסוק בשאלה אם צריך לכתוב או ליצור אמנות, או איך לברוח מהפן התעשייתי והנרקיסיסטי שבכתיבה. ההצדקה של הפן הזה היא להצליח לגעת באנשים, לעשות להם משהו משמעותי - גירוי רגשי או אינטלקטואלי. אני מקבל פידבקים מאוד טובים על הספר, וזה משמח במובן הזה שהאנרגיה שהשקעתי לא היתה לשווא, לא התבזבזה, והיא גם פחות אגוצנטרית ממה שחשבתי. זה משהו שאפשר לדעת רק בדיעבד, וזה משמח אותי, באמת".
להשיב לאמנות את ערכה
הספר עוסק כמעט בכל אמנות אפשרית, במוזיקה ובאמנות פלסטית ואפילו בצילום. מה שנעדר ממנו זה מחשבות על כתיבה. מדוע?
"הספר עוסק בעיקר במוסיקה ובאמנות פלסטית. היה חשוב לי לעמת בין אמנות חזותית למוסיקה, כי הן משקפות במידה רבה שתי גישות לחיים: שכלתנית וחושנית, מתבוננת ומעורבת. המעבר בין שתי הגישות האלה ובחזרה הוא אחד הנושאים של הספר, והוא בא לידי ביטוי גם בחלוקה בין שני קווי העלילה העיקריים שלו. מאוד עניין אותי המצב הזה שבו אמנות נהייתה דרך מהירה לצבור הון סמבולי והיא מאבדת את הערך האתי והאסתטי שהיה קשור בה תמיד. האמנויות הפכו לחלק מתעשייה של פרסום מהיר, מפלט לבינוניות. אני חושב שמה שמעניין אותי זה דווקא השימוש באמנות פלסטית בפן הכלכלי שלה. זה שדה שיש בו ניסיון מתמיד להמיר ערכים אסתטיים ורוחניים בערכים כלכליים, ולהיפך. כיום נדמה לי שהכלכלה היא שמעניקה לאמנות את ההילה שלה, ולא להיפך. מעניין אם אפשר להשיב את הסדר הטבעי על כנו. הרישומים שמניעים את העלילה שימשו תחילה להצלת נפשות ממש, אחר כך נהפכו לנכס כלכלי. אחת השאלות בספר היא אם אפשר לחזור ולעשות בהם שימוש הומני. השאלה הזאת נשארת פתוחה, אבל זה הנושא של הספר. בכתיבה זה קצת יותר קשה, כי הרבה יותר קשה לכתוב, זה הרבה יותר חשוף וצריך להיות הרבה יותר מדויק. אבל גם בכתיבה יש תופעות דומות מאוד, יוצאים הרבה ספרים מיותרים. מלבד זאת, צריך את המבט מבחוץ, הכלי צריך להיות ריחוק אסתטי, להסתכל על הדברים לא כשאתה עושה אותם."
הבעיה עם האמנות העכשווית היא לא רק בעיה כלכלית. שוייצר כותב בעצמו שבשדה האמנות העכשווית העולם נבעט החוצה ומה שנותר זה היחס בין הצופה והאמן. וזה נכון, היום אנחנו כבר לא מורגלים להעריך ציור של טבע דומם. זה נראה לנו מיותר אחרי המאמץ שלמדנו להשקיע בפענוח אמנות עכשווית.
אתה חושב שאפשר לחזור אחורה?
"שאלה טובה. אני חושב שכן. זה דורש מידה גדולה של יכולת להתנתק ולגבש חשיבה עצמאית. לצאת קצת מתוך תעשיית הדימויים שאנחנו חיים בתוכה וזה לא קל. השאלה שמופיעה גם בספר היא לא איך לצאת מהתרבות, לברוח, כי זה דבר די קל. אפשר להתנתק, אפשר להיכנס לבועה - סטודיו של ציור טבע דומם בגליל, הודו – אבל השאלה האמיתית היא איך לא לברוח מהתרבות, איך להישאר בתוכה ולעשות משהו אחר. אין לי תשובה חד משמעית. אני חושב שהתרבות נעה באיזו דיאלקטיקה, ובסופו של דבר תהיה גם חזרה לגישה אחרת. אני חושב שהשאלה בסופו של דבר היא שאלת מות האל במאה ה-20 והחברה המערבית שצריכה למצוא לזה איזה פיתרון חוץ מקפיטליזם. בסופו של דבר זאת השאלה".
אז המעבר שלך מחוץ לעיר, הקמת משפחה והולדת ילדים הם חלק מניסיון ההתמודדות הזה?
"כן. זה חלק מהעניין. יש לי ילד בן 3 וילדה בת 9 חודשים. עשיית ילדים זו בחירה שהספר עוסק בה. האופציה של הרואין או ילדים עמדה בפני, זו אופציה שניסיתי להתעמק בה והבחירה שבחרתי היתה קודם כל נכונה, אבל היא היתה גם התכלית וגם האמצעי לאורח חיים מספק יותר ונבון יותר מבחינתי. זה שעזבתי את העיר קשור לזה, אבל זה משני. הייתי בפאניקה כשעזבתי את העיר. הייתי מאוד תל אביבי ועכשיו, כבר שנה, אני גר בשכונה קטנה בהרצליה. כפרית. אין שם כלום, והאופן שבו זה מרגיע אותי ונותן לי שלוות נפש הוא מפתיע. זה מלמד אותי בצורה מאוד ברורה שלפעמים הדברים שאתה מפחד מהם, הם הדברים שלא אמורים להפחיד אותך, הם הפתרון, ולא הבעיה. הפיתויים הכוזבים, התחושה שהחיים הם רק בתל אביב היא כוזבת. דווקא הויתור הוא המפתח".
אלמנט של סיכון
הרומן שלך מתרחש בעיקר בשוויץ. למה היית צריך ללכת כל כך רחוק?
"מכמה סיבות. ראשית, שוויץ היא מדינה ניטרלית ויש בה התרחשות כלכלית שמתאימה לספר. שנית, בספר מתקיימים שני רבדים, אחד קונקרטי, פרוזאי וגלוי לעין, והשני היסטורי-תרבותי נסתר, שלא בהכרח צריך להתפענח, אבל הוא הנחה אותי בכתיבה. למשל, זה שהגיבור יושב בקפה אודאון בציריך ומדבר על סינתזה ואנטי סינתזה, זה הקפה שלנין ישב בו וכתב את רוב הכתבים המוקדמים שלו.
שוויץ היא גם המקום שבו נולד המודרניזם. דווקא הניטרליות שלה על רקע שתי המלחמות הגדולות נתנה שם בסיס מאוד נוח ליצירת אמנות חדשה, מהפכנית. שם התחיל הדאדא, שם ג'ויס כתב את יוליסס, שם תומס מאן כתב. גם אלברט איינשטיין, שבאמת המציא את המאה ה-20, ישב וכתב בה באותן שנים. על אלה אפשר להוסיף את יונג, שהוא לא פרויד אמנם, אבל אולי תלמידו הגדול ביותר. גם יונג ישב בציריך. קרה שם משהו בשנות העשרה ועניין אותי למקם שם את הספר כי הוא גם עוסק במודרניזם, הוא גם עוסק במהפכה האמנותית והמעבר לתרבות של "אני" - מה זה עשה, האם זה הצדיק את עצמו, לאן זה הוביל אותנו, הרעיון של הגאולה שהתמקד שם באותן שנים. וכמובן שזה מתאים גם מבחינה פרוזאית, בשווייץ יש בנקים וכספות סודיים וגם זה הכי אירופה שיש. זו אירופה המדומיינת, התרבותית, הנקייה, השלווה. נהר עם ברווזים. וחוץ מזה יש לי גיסה שוויצרית, וגם קוראים לי שוייצר..."
מה אתה אוהב לקרוא?
"את דון דלילו ואת מישל וולבק אני אוהב יותר מג'ונתן פרנזן, למשל, בגלל האופן שבו הם מסתכלים על החברה המערבית של היום. ספרי רעיונות שהעלילה מניעה אותם זה דברים שאני אוהב. דלילו וולבק עמוקים ונועזים יותר מפרנזן, לדעתי, והם מוכנים לקחת סיכונים, לא להיות שלמים ומושלמים ויודעי כול. אני אוהב ספרים שיש בהם אלמנט של סיכון. אני אוהב שירה פולנית כמו כולם. אני אוהב את זלדה".
בטח שמת לב לפריחה הגדולה של כתבי העת בתקופה האחרונה. אתה חושב של-"מעורר" יש חלק בזה? למה הפסקתם להוציא אותו?
"אני שואל את עצמי אם ל'מעורר' יש חלק בפריחה הזו של כתבי העת. אנחנו התחלנו על רקע של כלום כמעט. אני חושב שאולי הוא פתח אצל כמה אנשים את הרעיון של כתב עת - הפורמט הזה פתאום קיבל משמעות. אבל בעיני, מניע נוסף לפריחה של כתבי העת הוא טכנולוגי. בזכות המחשב הביתי, ההוצאה לאור נעשתה עניין קל יחסית. פעם זה היה הרבה יותר מסובך, היו המון אנשי ביניים בדרך לדפוס והיום זה מאוד פשוט. אני חושב ש'המעורר' עשה את שלו ומיצה את עצמו. אם מתמידים בדברים יותר מדי, במיוחד בדברים כמו כתב עת לספרות, משהו עשוי להתקלקל. לי כעורך היה מה להגיד, ואמרתי אותו. אחר כך זה לחזור על עצמי ולהיאבק בחומר שאין ולכלות את כוחותיי, וזה נראה לי לא נכון. נראה לי נכון להניח משהו על השולחן וללכת".
לפנייה לכתב/ת 
