נעמי בלומנטל והטעויות
נעמי בלומנטל עשתה שתי טעויות שעלו לה בכמה חודשי מאסר: היא הקשיבה לעו"ד שלה ושתקה, והיא חייכה. ועל שתי הטעויות האלו צריך למחול לה ולהפחית מעונשה
אם מישהו היה אומר לי, ולו ברמז, שיש מצב שאי פעם אתמוך בנעמי בלומנטל, או אצדד בה, או אחלוק דעה משותפת איתה, או אגלה לה סימני אהדה כלשהם, הייתי שולח אותו לראות רופא. דחוף. כי דעותיה מנוגדות לשלי ואת התנהלותה הפוליטית פשוט תיעבתי. היא סימלה עבורי את כל הדוחה והמסליד בפוליטיקה של הליכוד.
אבל מסתבר שלמציאות יש הומור משלה והיא מהתלת בנו, חדשות לבקרים. הנה אני מוצא את עצמי כותב טור למען נעמי בלומנטל. אומר מייד, כאן ועכשיו. אם היא לא תזכה לחנינה, לדעתי יש להמתיק את עונשה מ-8 חדשי מאסר ל-6 בלבד, כך שתוכל לרצות את עונשה בעבודות שירות ולא בישיבה בכלא.
לא בזכות החמלה לה היא זכאית לאחר העונשים שהיא ספגה מידי שמים, אלא בזכות הכלל (שזה עתה המצאתי, אני חושב) שאנשים ראויים להיענש על חטאיהם ועל עבירותיהם, אבל לא על טעויותיהם. בהקבלה לכלל ההלכתי "שכר מצווה, מצווה" אני טוען ש"מחיר טעות, טעות".
נכון, היא עברה על החוק וראויה לעונש, אבל בית המשפט מבקש להעניש אותה גם על טעויותיה, בעיקר על שתיים בולטות: היא קיבלה ייעוץ מוטעה מפרקליטה בתחום שלא היה מוסמך לייעץ לה, ולא קיבלה ייעוץ מקצועי מיועץ תקשורת בתחום שהיתה זקוקה לו. לשיטתי, שתי הטעויות האלה עלו לה בעוד שני חודשי מאסר, שעושים את כל ההבדל בין ישיבה
בכלא לעבודות שירות.
למה לשתוק?
הטעות הראשונה שלה היתה שהיא צייתה לעורך הדין שלה ושמרה על זכות השתיקה. מעבר לוויכוח האתי האם לאיש ציבור שמורה בכלל זכות השתיקה, הרי עצה זאת, שבאה מפרקליט, חייבת להיות מוגבלת לתחום שיפוטו, דהיינו למסגרת החקירה. הרעיון של שימוש בזכות השתיקה נובע מזכותו הטבעית של הנחקר לא להפליל את עצמו ולא לעזור לחוקרים לרדת לחקר האמת ולתפוס אותו בקלקלתו.
התוצאה המיידית והמתבקשת משתיקת הנחקר היא הרושם שיש לו מה להסתיר ועל כן החשד כלפיו, מתגבר. שהרי אם היה חף מפשע היה עושה כל שלאל ידו לסייע לחוקרים להגיע אל העבריין האמיתי.
אודה ולא אבוש, אינני מבין במשפטים ולכן לא אכנס לדיון בקשר לתבונת השימוש בזכות השתיקה. אבל אני כן מבין דבר או שניים בתקשורת וככזה אני קובע, חד משמעית: השימוש בזכות השתיקה בתקשורת, לאיש ציבור, היא טעות קשה.
מקור הבעיה הוא שפרקליטים חיים עדיין בתפיסה, הארכאית, ששופטים חורצים את דינם, אך ורק על פי הראיות
שלפניהם. ולא היא. אולי תופתעו לשמוע, אבל שופטים הם גם בני אדם. גם הם חשופים לתקשורת וגם הם מושפעים ממנה
כמו שאר בני תמותה. ולכן, להלכי הרוח התקשורתיים יש השפעה על פסק הדין והשפעה מכרעת על גזר הדין. גלגוליו של משפט חיים רמון, מוכיחים זאת, בעליל.
עורכי דין אחרים, שיודעים שלתקשורת יש תפקיד במשחק, חושבים שהם מוסמכים לייעץ ללקוחותיהם גם בתחום
זה. והם טועים. והגרועים שבהם אפילו משמשים כדוברי לקוחותיהם, מתראיינים במקומם וגורמים להם עוול כפול.
על הטעות הזאת של נעמי בלומנטל שהקשיבה לעורך הדין שלה, לא מגיע לה עונש.
ולמה לחייך?
הטעות השנייה שלה היתה החיוך הנצחי שלה. לנעמי י ש חיוך טבעי שלא עושה לה טוב. הוא נראה מתנשא, מתריס ומקומם. הוא משדר "מה לכם ולי, אני בכלל לא במשחק שלכם" כשהחיוך הזה מרוח על פניה, לנוכח פני התקשורת, באופן תמידי וכשהוא משולב בשתיקתה הרועמת, האפקט שלו קטלני. אין לי ספק שחלק מחומרת העונש שגזרו עליה השופטים מגיע מהרצון "למחוק לה את החיוך מהפנים"וגם על הטעות הזאת, לא מגיע לה עונש.
אם הגב' בלומנטל היתה שואלת אותי (והיא לא) הייתי מייעץ לה לקבל את עצות פרקליטה בכל הקשור לחקירה ולמשפט, אבל בתקשורת, להיעזר ביועץ תקשורת. אני הייתי מציע לה להציג עמדה מגובשת, אמינה ומעוררת אהדה. כדי לרכוש
את אהדת התקשורת ואת אהדת השופטים.
והייתי מייעץ לה להפסיק לחייך. כי הציבור, התקשורת והשופטים לא אוהבים עבריינים חייכנים. אני הייתי ממליץ לה לשדר מסר של אדם שכל עולמו חרב עליו. שנלחם בכבוד על שמו הטוב או לחילופין מביע צער וחרטה על מעשיו. אם כך היתה נוהגת, היינו חשים אמפטיה כלפיה ואני משוכנע שהשופטים היו פוסקים לה רק 6 חדשי מאסר.
אני לא מאמין שאני עושה את זה אבל אני מצרף את קולי למבקשים את המתקת עונשה של נעמי בלומנטל, לא מטעמי חמלה (למרות שגם זאת סיבה נאה) אלא כיוון שהיא נענשת על טעויותיה ולא רק על עבירותיה.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN - החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
