יש רופא באולפן?
האלבומים נעלמים מהמצעדים, העיתונים מתעלמים מהאמנים והאמנים עצמם נהיו פתאום נחמדים מדי. האם ההיפ-הופ מת? גיא חג'ג' מביא תמונת מצב שחורה
"Hip Hop Is Dead" - הכריז הראפר המצוין נאס בכותרת אלבומו האחרון. כמתבקש בז'אנר, נאס הפריז כדי לעורר תשומת לב, אבל היה משהו בדבריו. ההיפ-הופ המסחרי נראה כאילו הוא מתקרב למאסה קריטית, ומתחיל לקרוס אל תוך עצמו. הוא אולי לא מת, אבל לאחרונה הוא די חולה.
זה נשמע מוזר כי נדמה שכמעט כל קליפ שני ב-MTV הוא קליפ היפ הופ, במצעד הסינגלים האמריקאי אפשר למצוא חמישה אמני היפ הופ ומוזיקה שחורה בעשרת הגדולים, וידוע לכל שבעשור האחרון ההיפ הופ המסחרי הפך לתרנגולת מוזהבת עולמית.
נאס. הרג את ההיפ הופ, והרוויח
מצד שני, בעשרת האלבומים הנמכרים ביותר בארצות-הברית לא נכלל ולו אלבום היפ הופ אחד. באתר אמזון, אלבום
המוזיקה השחורה הכי מצליח שייך לאר קלי, אמן אר.אנ.בי, שקשה להגדיר כהיפ הופ, והוא צועד במקום ה-47 (!) במצעד האלבומים הנמכרים, כשלפניו ואחריו שממת היפ הופ מוחלטת. רק במצעד האלבומים הדיגיטליים הנמכרים ביותר יש נחמה פורתא עם האלבום החדש של Bone Thugs-N-Harmony, שנכנס למקום השני, אבל לא יותר מכך. אז לאן נעלמים כל הקונים?
מסתבר שההיפ הופ המסחרי, שבנוי יותר על להיטים ופחות על אלבומים, סובל במיוחד מהמעבר להורדות ברשת. אמנם ההיפ-הופ האלטרנטיבי מוכר בצורה יציבה יחסית את כמות הדיסקים הצנועה שלו, אבל בזמן האחרון הולכת ומתחזקת מגמת התעייפות מהיפ הופ מסחרי. האם הוא נהיה משעמם? בעיניי הוא תמיד היה, למעט כמה להיטים מפתיעים. אבל נראה שהמוני הקונים נדדו לשוליים בחיפוש אחר היפ-הופ שיחדש להם קצת באוזן, או שפשוט הם הלכו להוריד סינגל או שניים במקום לקנות דיסק שלם, ואי אפשר להאשים אותם.
איפה הביץ'?
אם עייפות החומר המוזיקלי לא מספיקה, ההיפ-הופ סובל גם מביקורת קשה ומצנזורה הולכת וגוברת בתקשורת האמריקנית. הכומר אל שרפטון מוביל מחאה אזרחית נגד השימוש במילים Nigger, Ho ו-Bitch במוזיקה, ושערוריות קטנות כמו האחרונה של אייקון גורמות לחברות התקליטים לזגזג בין הטיפות, לנסות להיות נחמדות לכולם ולשמור על המאזן הכספי.
אך ההתנחמדות, כידוע, היא האויבת הגדולה ביותר של ההיפ-הופ. וכשאפילו
הראפר Chamillionaire מצהיר שהאלבום החדש שלו נקי מגסויות, והגנגסטה-ראפר מאסטר פי מקים לייבל חדש ל"מוזיקת רחוב נטולת טקסטים פוגעניים", כדבריו, המצב נראה רע ומר. היפ הופ מסחרי בלי טקסטים פוגעניים? זה כמו להוציא את הבשר מהמרק, שלא לומר לסתום לאמנים את הפה, גם אם האמנות שלהם מתרכזת בעיקר בהדפסת כסף ולא בהרמת הסטנדרטים התרבותיים.
גם העיתונות המודפסת מתקפלת: Ebony, המגזין המוביל לשוק האפרו-אמריקאי, החליט להסיר את הראפר לודאקריס מהשער של גיליונו החדש, אף על פי שהכתבה המרכזית בגיליון עוסקת בגורל המוזיקה. מגזין ההיפ הופ הוותיק The Source הגדיל לעשות ופשט לאחרונה את הרגל, ועל פי השמועה, חברת התקליטים המפורסמת Def Jam, שמתמחה במוזיקה שחורה, פיטרה השבוע 40 עובדים בעקבות הפסדים כספיים. "עתיד שחור"? במצב הנוכחי זה חידוד לשון שאפילו לא מצחיק.
האם האלבומים הקרובים של קומון, אמינם וקאנייה ווסט יצילו את המצב? אפשר לקוות שכן. אם לא, יכול להיות שסצנת ההיפ הופ המסחרי עתידה להישאר רק עם 50 סנט, פשוטו כמשמעו.
ומה בארץ?
איך הולך להיפ-הופ הישראלי מול הסערה בארה"ב? מבחינת האיכות, נראה שהוא משגשג. האלבום החדש והמעולה של ה"פרברים רפיוג'יז" ממצב אותם סופית כלהקה הישראלית הכי טובה שקמה בשנות האלפיים, ההרכב 51% מביא רוח רעננה של היפ הופ אינטיליגנטי וערב המחווה האחרון לשבק ס' מוכיח שהסצנה מודעת היטב לשורשים שלה ולא מסתערת קדימה ללא אבחנה, כמו אחותה המצליחה מארה"ב.
הפרברים רפיוג'יז. הלהקה הישראלית הכי טובה שקמה בשנות האלפיים
מצד שני, ההצלחה המסחרית בארץ מוטלת בספק. במצעד האלבומים של מוזיקה נטו, במצעד המכירות הדיגיטיליות של Songs.co.il ובמצעד הישראלי של גלגלצ אין השבוע ולו ראפר ישראלי אחד לרפואה.
מחוץ למצעדים, "הדג נחש" הם כנראה היחידים שמצליחים לשלב איכות גבוהה שמדברת אל מעריצי ההארדקור של ההיפ הופ יחד עם הצלחה מסחרית רחבה. לעומתם, צוות "תאקט" של סאבלימינל, שנהנה ממכירות גבוהות גם הוא, מסתבך לאחרונה בפרשיות קטנות שפוגעות בשמו. אולי האלבום החדש של מומי לוי, שצפוי לשלב היפ הופ עם סול, יביא מעט נחת מסחרית.
בינתיים גם בארץ נראה שימי הזוהר של ההיפ הופ המסחרי הולכים ודועכים. אם ההצלחה לא מעניינת אתכם ואתם רק רוצים היפ הופ טוב, קפצו לשוק השחור של רפי ברבירו.
