זה היה ביתי

התבוננות בנוף מוכר וזר כאחד. מתוך הסרט

אין בסרט, ששודר אמש בערוץ 8 של הכבלים, אמירה בולטת במיוחד בכל הנוגע לקיבוץ היום. אבל עיקר העניין שהוא מעורר ממילא לא נובע מהתייחסויותיו האידאולוגיות. זהו סרט המתמקד במבט על הקיבוץ, מבט שהוא בה בעת של מי שהוא חלק מהקיבוץ, וזר לו. את ההיבט הזה מקפיד בן גל להעביר באמצעות בחירה אסתטית מכרעת – אחת מכמה – שלא להופיע, ולו פעם, אל מול מצלמתו. כך עולה התחושה של היותו בו זמנית "בפנים" ו"בחוץ", בתוך התמונה המצטלמת, ומחוץ לה. בחירה אסתטית נוספת, מוצלחת ומנומקת אף היא, קשורה לאופן שבו בן גל ממפה את הקיבוץ – את שביליו ומבני הציבור שבו. והתחושה, גם כאן, היא של התבוננות בנוף שהוא מוכר לו וזר כאחד.

"שמונה עשרים ושמונה" מתעד מסלול התבגרות בקיבוץ. את המסלול הזה מייצגות תחנות דרך (החדר הריק, הגן, הלינה המשותפת), אך גם חפצים וחברי משק ותיקים שבן גל פוגש באקראי במשעולים. אגב כך, בולטת הכרעתו שלא להזיז את המצלמה כמעט אף פעם. כתוצאה מתרחשים כמה מהמפגשים הללו מחוץ לטווח הצילום, וכמה ממושאיו אף נחתכים חלקית בשולי התמונה. באופן זה הופך בן גל בתבונה את הפריים הקולנועי הסטטי למקבילה האסתטית של המסגרת החברתית הנוקשה של הקיבוץ.

בן גל מלווה את סרטו בקריינות המתבססת על משפטים קצרים, חדים, תיאוריים לרוב, כמעט טריוויאליים, אשר מעצבים את נקודת המבט הנוסטלגית-מרירה שלו על הקיבוץ. מעין קינה קומית על מקום שהולך וננטש, על חזון שהעלה זוקן, בדיוק כמו החפצים העזובים וקשישי התנועה שנקרים על דרכו, עודם זוכרים אותו. לעיתים הוא נסחף אל עבר פיוטיות יתר כמו, למשל, בהשוואה המופרזת בינו לבין פרנהיים, גיבורו השב-הביתה-ממרחקים של סיפורו של עגנון. אך אלה הם כשלים ספורים בסרט שהוא, בה בעת, דיוקן עצמי הנבנה רק מהתבוננות בקיבוץ, ופרידה מרגשת של המתעד ממה שהיה פעם ביתו.