המלצת השף: מנות קרב

פינק פלויד והחומה, סוניק יות' ואובדן הדרך ודיג'יי שאדו וששת הימים. השף, גם הוא, התגייס למאמץ הזכרון המלחמתי ובישל ארוחת שלוש מנות לשישה ימים

שמעתי שעושים ספיישל 40 שנה למלחמת ששת הימים, אז מיד נדחפתי פנימה גם אני. שנת 67' לא הייתה רק שנה מכריעה בהיסטוריה של המזרח התיכון, היא נחשבת גם לאחת השנים הגדולות של הרוק והפופ - הביטלז, ג'ימי הנדריקס, הדורז, הגרייטפול דד, ולווט אנדרגראונד, ג'פרסון איירפליין, לאב, פינק פלויד, זאפה, רולינג סטונז - כולם הוציאו באותה שנה אלבומים שמקומם בהיכל הנצח של הרוק שמור לעד. בין השאר גם סרג'נט פפר, שחגיגות יום הולדתו מגיעות גם אלינו. אם אלבומים לא מספיקים לכם, מגזין הרולינג סטון יצא לראשונה באותה שנה, ארית'ה פרנקלין הקליטה את "Respect", ועוד עשרות אירועים קטנים וגדולים, שאת מידת השפעתם על עולם המוזיקה הפופולרית קשה לאמוד עד היום.

אבל הפעם לא נסכם את השנה המוזיקלית הפלאית הזו, אלא נענה שוב בדרכנו הייחודית על השאלה הכי חשובה של היום: מה שומעים בסוף השבוע?

מנה ראשונה: Pink Floyd - The Wall

אם אתם לא מכירים את האלבום הזה בעל פה, סביר להניח שפשוט לא הגעתם עדיין לגיל 14. אבל היי, עדיין לא מאוחר להתוודע, או לחזור, לאלבום הקונספט הבומבסטי, המרשים והענקי הזה של פינק פלויד, וכמובן גם לסרט האייקוני שמלווה אותו.

מלבד היותו אבן דרך הכרחית בכל השכלה מוזיקלית של המאה העשרים, הוא נמצא פה בעיקר בגלל הקיר ההוא, אותו כותל מפורסם שגרם אפילו לצנחנים הכי קשוחים שלנו לדמוע בצילו בהתרגשות כשהגיעו אליו ב-1967. יש יגידו שהאלבום הזה צריך להיות כאן גם בגלל החומה הגדולה שבנויה אצלנו היום, זו שגרמה אפילו לרוג'ר ווטרס המנוסה ביותר לשיר בצילה לפני שנה.

• האזינו בסאונדפדיה

מנה עיקרית: Sonic Youth - Daydream Nation

בוויקיפדיה העברית קראתי כי "בימינו נהיר כי השאננות ששרתה בארץ לאחר המלחמה והקיפה את הממשלה, הצבא והעם כולו היא שהובילה לאחר מכן להפתעת מלחמת יום הכיפורים". אפשר בהחלט להתווכח לכאן ולכאן על ההצהרה, אבל זה לא באמת משנה כל עוד האופוריה הלאומית ההיא, כוזבת או לא, מספקת לנו היום תירוץ מושלם לדבר על Daydream Nation.

כמו The Wall, גם כאן יש לנו אלבום מופת כפול, גם הוא מגיע מלהקה שהתמחתה בסאונד, מבנה וטכניקה ניסיוניים והרחבת הגבולות המוזיקליים של תקופתה, וגם אותו צריך להכיר, בעולם מושלם, כל ילד בן 14.

רבים טוענים כי Daydream Nation מ-1988 הוא האלבום הטוב ביותר של סוניק יות', ואני די בטוח שהם צודקים. הוא מתמצת ומזקק את יכולותיה להציג שירי רוק מצחינים מרוח נעורים לצד קטעים ניסיוניים מורכבים ותובעניים (או טובעניים), הוא מציג להקת גיטרות חסרת-גבולות בשיאה, והכי חשוב: הוא מכיל מקבץ נדיר של השירים הכי טובים של סוניק יות'.

כמעט כל להקות הרוק הגדולות של הניינטיז בנו את יסודותיהן על שני אלבומים חיוניים מסוף האייטיז - הנ"ל, וסרפר רוזה של הפיקסיז. נירוונה היא דוגמה מובהקת, אבל בדיסקייה או בתקליטיה של רוקרים רבים תמצאו גם היום את הנר הבוער של סוניק יות' מונח במקום של כבוד.

בסופ"ש הזה, עם או בלי קשר לאופוריה המפורסמת מסוף הסיקסטיז, פנו זמן לשמוע דבר והיפוכו: הפאשיזם, פולחן האישיות, הקונספטואליות והבומבסטיות של The Wall, ומיד אחר כך אובדן הדרך, הניסיוניות, הפירוק והבנייה מחדש של סוניק יות'. לא תתחרטו.

ולקינוח: DJ Shadow - Six Days

מן הסתם, לא צריך להסביר את הקשר של השיר הנפלא הזה למלחמת ששת הימים - התשובה הרי בשם השיר. אבל עובדה קטנה ומעניינת היא שהשיר הזה, שהפך למיני-להיט של שאדו ב-2002, לוקח את כל ערוץ הווקאלס שלו מהשיר "Six Day War" של Colonel Bagshot, שיר שיצא ב-1971 באלבום שנקרא Oh! What A Lovely War.

גם הקליפ לפנינת הטריפ-הופ והרֶר-גרוב הזו הוא יצירת אמנות קטנה בפני עצמה של הבמאי ההונג-קונגי וונג קאר-ואי והצלם המעולה כריסטופר דויל ("גיבור", "האמריקני השקט" ורבים נוספים). סיום מר-מתוק להמלצה מרה-מתוקה.

התחילו בכך שתמליצו על שירים ואלבומים נוספים שמתאימים בעיניכם לנושא המקשר, ולכולנו יהיה מה לשמוע בשבת.