להיות זמין תמיד: טוב או רע?

קל להשגה / אהוד קינן

פרט לפגישות ולבית קולנוע, שם זה כבר גובל בחוסר נימוס, הסלולרי שלי דלוק תמיד (או לפחות על שקט). כל זמן שהמחשב שלי מחובר לרשת, פתוחות לפחות שתי תיבות דואר אלקטרוני, ו-Miranda המחברת אותי למאות חברים בארבע רשתות המסרים המידיים, מה שמשאיר גם קצת רוחב פס ל-Skype. ממודם סלולרי אני מתרחק רק משיקולי תקציב, אבל זה בהחלט ברשימת הקניות שלי.

נכון, גם אם אנתק 75 אחוז מאמצעי התקשורת המקיפים אותי 24 שעות ביממה, עדיין יהיה אפשר להשיג אותי בקלות תוך דקות ספורות. אבל יש משהו מאוד נוח בזמינות התמידית הזאת, ובכך שאני יכול לחזור לכל אחד, ולהעניק לו את מלוא תשומת הלב, ובזמן אמת. 

המחשב הנייד שלי, שצובר קילומטרז' בבתי קפה אינטרנט ובנקודות WiFi ברחבי העולם ואפשרויות הנדידה עם מספר הטלפון האישי שלי (יחד עם שירות השיחה המזוהה שעובד גם בחו"ל ומאפשר לי לסנן מתקשרים לא רצויים) הם כבר לא פלא טכנולוגי בעיני, אך בהחלט מהווים התפתחות מבורכת ורצויה של עולם התקשורת.

הן זוטות והן הודעות בהולות מוצאות את דרכן אלי בין רגע, בלי שהמוען כלל יודע שאני נמצא אלפי קילומטרים ממנו, ובשעה אחרת של היום. אני, לעומת זאת, לא נמצא אף פעם במצב של חוסר ידיעה, ולא מקבל שום דבר מאוחר מדי.

לפני מספר שבועות שכחתי את הסלולרי בבית. מיד השארתי בתא הקולי הודעה המפנה לטלפון הקווי בו ניתן לתפוס אותי. אבל כנראה רוב האנשים מנתקים בשלוש שניות החסד שהעניק משרד התקשורת ולא הספיקו לשמוע את ההודעה. כשחזרתי הביתה בערב, על צג המכשיר רצדו: 32 שיחות שלא נענו, 11 הודעות SMS, ושתי הודעות קוליות. מספר שבועות לפני כן שכחתי לקחת את המחשב הנייד איתי כשיצאתי מהבית לכמה ימים, בשובי חיכו לי עשרות הודעות דוא"ל.

אני לא מציל חיים, מכבה שריפות, או מתקן פנצ'רים על בסיס יומי, כך שנדירים הדברים בעיני שלא יכולים לסבול דחיה של כמה שעות או כמה ימים. במקרים של שכחת הטלפון והמחשב, בין עשרות ההודעות והשיחות היו אך מעט ברמת דחיפות גבוהה - ואילו רובן, ברמת דחיפות אפסית. יחד עם זאת, בשביל לא לשכוח אף אחד ובמסגרת המרדף אחרי הזמינות, נאלצתי לחזור לכולם, כל אחד בתורו. בסופו של יום, הדבר גזל יותר מזמני, מאשר לו הייתי זמין.

אנא נסו שנית במועד מאוחר יותר / שוקי גלילי

אני מודה - נוח לי מאד עם העובדה שאפשר להתקשר לשירותי ההצלה, לתמיכה של ספק האינטרנט שלי ולאהוד קינן - 24 שעות ביממה. יש משהו נוח מאד בזמינות התמידית של אנשים, אנשים אחרים, בעיקר אם הם מעניקים לי שירותים

טלפון סלולרי מטוס (צילום: index open)

חיוניים.

אבל מכיוון שאני עצמי אינני סניף מד"א, תחנת מכבי-אש או אהוד קינן, אנא סילחו לי אם אני מעדיף להיות בלתי-זמין בחלקים מסויימים של היום.

עם חלוף השנים, זנחתי את השאיפה לענות לכל אימייל מייד כשהוא מגיע. את ה-Miranda שלי, הפסקתי להפעיל אוטומטית באתחול - ואם אני שוכח להפעיל אותה ידנית, אז הרווחתי עוד שעה של שקט על הבוקר (בהנחה שלא סופרים את צלצולי הטלפון). לפעמים אני גם מתפתה להשאיר את הסלולרי מכובה או לשכוח אותו בבית בכוונה, בתקווה לגנוב כמה דקות של תודעה נקייה מהפרעות. והסיבה העיקרית שאני עונה לשיחות נכנסות, רק שלא תהיה אי הבנה, היא כדי שלא ישאירו לי הודעות.

"זמינות", אם תשאלו אותי, היא עוד אחת מהמילים האלה שהומצאו כדי לנמק מדוע חשוב כל-כך שתעבדו יותר בשביל מישהו אחר. היא הבון-טון של מערכי המכירות, היהלום בכתר של שימור הלקוחות, התרנגולת מטילת ביצי הזהב של ספקי השירות. היא הדרך לא להפסיד אף שקל ולא להשאיר אפילו דקה לנשום. אבל אם אתם לא משתייכים לבני המזל שמקבלים עמלות על הזמינות הזו, אז אתם צריכים להיות פראיירים גדולים כדי להשתתף במשחק.

חלק מהבעיה, לדעתי, קשור בעובדה שהרבה אנשים לא הפנימו את האפשרויות המתקדמות של אמצעי התקשורת המודרניים. למשל, את הרעיון שיכול להיות פער זמנים של יותר משנייה וחצי בין שיגור SMS או הודעת מסנג'ר ועד שהאדם בצד השני משיב לך. כן, באופן תיאורטי זה יכול מאוד להיות שהוא לא עונה כי לקה בלבו, נדרס על-ידי משאית, או מתעלם מכם בכוונה. אבל יכול להיות שהוא רוצה לענות לכם תשובה עניינית ומועילה - כשיהיה פנוי לזה, לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי לקיים תקשורת אמיתית ובעלת משמעות.

מסכימים עם אהוד? הגיבו בטור ה"בעד". חושבים שהצדק עם שוקי? לחצו על תגובה בטור ה"נגד"