כך כורסם הניצחון הגדול
דווקא הניצחון המזהיר בששת הימים פתח את "קרב הנסיגה וההשהיה", שאנו מנהלים היום על הסיפור הציוני
לא בכדי מתחיל ספרו של מיכאל אורן, "שישה ימים של מלחמה", בפעולת הטרור הכושלת של הפתח בשליחותו של יאסר ערפאת בליל 31 בדצמבר 1964, שהתיימרה לפגוע במוביל הארצי ולהבעיר את האזור. כישלונה לא מנע מהמנהיג העולה של הפתח לפרסם הודעת ניצחון רשמית המהללת את "חובת הג'יהאד", ולקבוע את ה-1 בינואר 1965 כמועד ייסוד הארגון.
אכן, מלחמת ששת הימים שינתה את פני המזרח התיכון. בראייה היסטורית ניתן לראות בה את תחילת סופן של האידיאולוגיות הערבית לאומיות-חילוניות, באופן שעודד את צמיחתן של אידיאולוגיות איסלאמיות-ג'יהאדיסטיות; ניתן לראות בה את סופן (הזמני?) של המלחמות הקונבנציונליות שבין צבאות והשתנות האיום על מדינת ישראל. אך לעניות דעתי, יותר מכל השפיעה מלחמת ששת הימים על תפישת הישראלים את עצמם ועל הדיון הפנימי הישראלי באשר לסכסוכי הגבולות ולסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הביטחון העצמי הישראלי, שהתחזק באופן טבעי כתוצאה מהניצחון הצבאי המהיר, הביא מחד לשאננות עד למלחמת יום הכיפורים על תוצאותיה, ומאידך - לנכונות לוויתורים טריטוריאליים מתוך חתירה לשלום. אבן יסוד במדיניות הישראלית מתום המלחמה הייתה מדיניות שלא דגלה בסיפוח השטחים מחד, אך גם לא לחזרה לגבולות 67' מאידך. התפישה הזו, בצירוף התנהלות מדינית כושלת מאז ועד היום, הביאה בסופו של דבר לשחיקה משמעותית בהישגי מלחמת ששת הימים, לכרסום משמעותי בעמדה הישראלית ולפגיעה ב"סיפור הציוני" ובהישגיו.
גורמים ישראלים, שחתרו להשגת הסכם קבע עם הפלסטינים תוך שימוש ב"שטחים תמורת שלום", טשטשו את ההבדל בין יישוב הסכסוך עם מצרים, תוך נסיגה ישראלית מסיני, לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אותם גורמים אף הגדילו לעשות בטשטשם את התביעה הפלסטינית לכל ארץ-ישראל ולא רק לשטחים שנכבשו ב-67', והתעלמו מהסירוב הפלסטיני העקבי, משחר הציונות, לחלוקת הארץ. הגורמים הללו תרמו תרומה מכרעת לכרסום בעמדות ישראל, כשהכירו בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית מבלי להתעקש על הכרה פלסטינית הדדית בזכות העם היהודי למדינה יהודית עצמאית.
הביטחון העצמי שלאחר מלחמת ששת הימים הביא לתחושה ש"אנו חזקים מספיק כדי לקחת סיכונים" - כמו הסכם אוסלו ותקופת יישומו. ביטחון זה הביא לאובדן התחושה של "חברת מאבק". רצון כן וחתירה לשלום תורגמו לעייפות ממאבק, והביאו לנכונות ציבורית לקבל "עגלי זהב", אשר הוצגו על-ידי פוליטיקאים, ספינולוגים וגורמי תקשורת כתקוות - והתנפצו כאשליות.
החותרים להחזירנו לגבולות 67', מבפנים ומבחוץ, מנצלים את ניצחון מלחמת ששת הימים לטעון שהבעיה היא "הכיבוש", ושוויתור ישראלי על שטחים אלה יביא את השלום המיוחל. אך הפיגוע הכושל ב-31 בדצמבר 1964 מזכיר שהטרור הפלסטיני החל טרם כיבוש יהודה, שומרון ועזה. מאז נצברו הוכחות נוספות לאי-כוונת ההנהגות הפלסטיניות להביא לסיום הסכסוך על בסיס פתרון כזה, ולאחרונה נוספו גם אמירות של גורמים מובילים מקרב ערביי ישראל, באשר לאי-הכרה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית.
אירועי השנים האחרונות, אי-עמידה של הפלסטינים ביישום ההסכמים וההתחייבויות שבמסגרת "אוסלו", הפתיחה במלחמת טרור בספטמבר 2000 והמצב בעזה לאחר ה"התנתקות" - יכולים היו להוות הזדמנות "לחשוף את פרצופה האמיתי" של ההנהגה הפלסטינית ואת כוונותיה ולקעקע את התפישה הלא-רלוונטית של "פתרון שתי המדינות" בגבולות ארץ ישראל המערבית. קעקוע תפישה זו בשיח הציבורי הישראלי ובשיח הבינלאומי הוא תנאי הכרחי כדי לעודד חשיבה חדשה לגבי הסכסוך וכיווני הסדרה אפשריים.
המפתח לשינוי התפישה הוא הבנה ישראלית בהירה של הבעיה, גיבוש הסכמה פנימית סביב הבנה זו ונכונות להיאבק על דרך זו. דווקא הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים הפך באופן פרדוקסלי לנקודה שממנה החל "קרב הנסיגה וההשהיה", שאותו אנו מנהלים היום על "הסיפור הציוני" - עד שנתפכח.
רב-אלוף (מיל') משה (בוגי) יעלון היה הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל
מומלצים
