אני אנווט, אני אקבע
רגע לפני שהוא מסיים 40 שנה בחוג לספרות בתל אביב, מנחם פרי מאשים את כוחות השוק, את העיתונות ואת הקוראים בכך שהחריבו את השיח הספרותי בארץ. לקראת שבוע הספר הוא מדבר על שיקום ההריסות
בשנת 1998, בלב משבר האוניברסיטאות, פרסם פרופ' מנחם פרי טור שכותרתו "גם הסטודנטים כבר לא מה שהיו פעם". המאמר שכיוון חצים אל אזלת ידן של האוניברסיטאות ואל הסטודנטים שמעדיפים לרכוש תארים במקום ללמוד, יכול היה להתפרסם גם בימים אלה. בשנת 2003 כשהגירעון של אוניברסיטת תל אביב הגיע ל-100 מיליון שקל, התריע פרי על מצבו של החוג לספרות. "החוגים לספרות הגיעו לסף אי תפקוד", אמר אז, "המערכת הולכת ומזדקנת, עוד מעט לא יהיה לנו דור צעיר של מרצים. הקמתי את החוג הזה וכואב לי לראות אותו בגסיסתו". גם המשפט הזה, בשינויים קוסמטיים קלים, בוער בפרי כפי שבער אז.
פרי, האיש המזוהה ביותר עם החוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב והעורך הראשי של הוצאת הספרייה החדשה, מלבה כעסים שלו ושל אחרים, אבל גם זה לא חדש. כולם מסכימים שמדובר באיש ברוך כישרונות, גם יריביו המרים שמציגים אותו כמגלומן, גבה לב שרואה בכתבי היד שמגיעים אל שולחן העריכה שלו קניינו הפרטי. "הוא אריק שרון של הספרות העברית – חסר בושה, חסר מעצורים, בעל עור של פיל, פתולוג ומצד שני איש שעושה דברים", אמר עליו אחד הקולגות, "הטירוף הזה הופך אותו לאיש מיוחד שקשה מאוד להלחם נגדו".
ואולי זה סוד הקסם – עולם הספרות בשביל פרי הוא ערב רב של יצרים, לבה שוקקת של הוויה, מלחמה. הספרות והחיים דרים אצל פרי בכפיפה אחת ועל כך יעיד הטור השערורייתי שפרסם בחודש מרץ האחרון, שלושה שבועות אחרי מתן פסק הדין בעניינו של חיים רמון. תחת הכותרת "הנשיקה: סיפור בשלוש וריאציות" הציע פרי קריאה פרשנית בפסק הדין והקים עליו את הפמיניסטיות ואת בית המשפט שאת שופטיו כינה "מספרים לא מהימנים הלוקים בהבנת הסיפור שהם עצמם מספרים" וייחס להם היפותזות מקרטעות על כרעי תרנגולת. מושך אש כבר אמרנו? ובכן פרי לא מבין על מה ולמה. "אני לא עושה דבר בשביל לייצר אנטי, זה לא קשור אלי", הוא מיתמם ומחייך חיוך של נער תעלולן, "זה לא משנה מה אעשה, גם אם אעבור את הרחוב לא במעבר חצייה זה יעורר סערה. לא כתבתי את זה בשביל לעורר סערה ובטח לא חשבתי שאעלה עליי את הפמיניסטיות – כתבתי נגד השופטות".
לא ייתכן שלא ציפית למשוך אש
"היה לי ברור שאני עושה פרובוקציה אבל בכיוון אחר לגמרי. אני לא מכבד את בתי המשפט ואני חושב שרוב השופטים מטומטמים וזו היתה הפרובוקציה. מרגיזה אותי הקדושה שמייחסים פה לכס המשפט. אז בית המשפט פסק, אז מה? מי זה בית המשפט? ובמיוחד השופטות האלה".
זו אמירה בעייתית מאוד. אתה הרי לא באמת רוצה לעודד אנרכיה ויציאה נגד בתי המשפט.
"בית המשפט הוא דבר אומלל מיסודו והוא לא יכול לעשות צדק. האמונה שהאמת היא נר לרגליהם, מוטעית. הם מרוחקים ארבע קומות מהאמת ופסק דין הוא אף פעם לא אמת. בתי משפט מערבבים בין סיפור טוב לבין אמת. סיפור טוב הוא בדרך כלל שקר, כי מי שאומר אמת מגמגם ולא זוכר. מי שהתכונן היטב לעדות מפוברקת, יודע לספר את הסיפור יפה. אני מודה שמדינה צריכה בתי משפט, אבל עדיף בלי. תפקידם של השופטים לערער ככל האפשר את התביעה ורק כשהם בשום אופן לא מצליחים, שירשיעו. אצלנו זה הפוך. שר המשפטים דניאל פרידמן אמר שבארץ יש 98% הרשעות מה שאומר שלאדם שמובא בפני בית הדין אין סיכוי. בתי המשפט הם זרוע של התביעה. אני שונא את הרשויות וכן, אני לטובת הנאשמים".
אנחנו מתכתשים. "זה ארגומנט ילדותי", אני אומרת והוא משיב להכעיס, "היתה תקופה שקראתי את הביוגרפיה של היטלר. מאד נהניתי ממנה והבנתי דרכה הרבה מאוד דברים עליו. אז אמרו לי שתיכף אני אזדהה גם איתו".
"אני מגדיר את פני הספרות"
עילת המפגש הרשמית עם פרי קשורה להשקתו של אתר התוכן של סימן קריאה והספרייה החדשה שאותו עורכת זוגתו של פרי, תמר פלג. לדברי הזוג, ששמחים באתר כבצעצוע חדש, מאז השקתו לפני כשבועיים הצטרפו למועדון הקוראים של הספרייה החדשה 4000 מנויים.
"אני מאמין בעריכה כאמירה", מסביר פרי מדוע החליט להשיק את האתר, "אני לא רק מוציא ספרים אלא מסמן דגשים והיררכיות, מקדם סופרים, לוחם למענם ומגדיר את פני הספרות. אני עורך גם את הספרות וגם את קהל הקוראים שעליו אני עמל 40 שנה. אני בוחר את התרגומים של כל ספרות העולם שלפני, לא לפי ההצלחות האחרונות, אלא לפי מה שהייתי רוצה להכניס למחזור הדם ולקנון, ואתר אינטרנט הוא כלי טוב לזה".
ומה רע במדורי הספרות או באתר הקיים של ההוצאה?
"פעם היה לי כתב עת, היה איפה לכתוב, היו פולמוסים ספרותיים שהם דבר נורא חשוב. סימנתי את שבתאי ומיד היו כאלה שתקפו אותי ואמרו שאני מעודד סופרים גרועים. נלחמתי על מקומו של יוסל בירשטיין, מלחמה שהצליחה רק חלקית, אבל אנשים הגיבו לזה. היתה קהילה ספרותית והיה מבחר יותר חופשי. היום אין אפילו משחק של טעם, אין מאמרי ביקורת במובן שבו אני תופס ביקורת, כלומר קריאה אמיתית של אנשים בעלי מוניטין וותק של כתיבת ביקורות. היום מקבלים Book Report של כותבים מזדמנים, 400 מילה של אנשים מתחלפים".
אין מבקרים בארץ שאתה מייחס חשיבות לכתיבה שלהם?
"מעט מאוד. זה לא מה שהיה פעם כשדן מירון ואריאל הירשפלד כתבו ביקורות והיינו מחכים להן. אפילו אנשים שזלזלנו בהם אז, היום נשאר רק להתגעגע אליהם. אני מחשיב מאד את דרור בורשטיין, את גלוזמן כשהוא כותב, אבל אין לנו היום אפילו את תופעת אריאנה מלמד שהפציעה ב'חדשות' והיתה לה היכולת להשפיע. היום אין צ'אנס לספר. יש לכאורה דמוקרטיה של ספרים אבל היא מניפולטיבית ומתקיימת על ידי כוחות שאין להם דבר ועניין עם הספר עצמו. מבקרי הספרות של היום זה מנכ"לית סטימצקי, איריס בראל ומנכ"ל צומת ספרים, אבי שומר".
אז אם לטענתך אין ביקורת, איך זה משפיע על הספרות?
"בהיעדר ביקורת יש ערבוב בין רשימת רבי המכר לערך ספרותי. רשימת רבי המכר היא לא יותר מקוריוז אבל בישראל, היא בית המשפט העליון. כמו פרס ספיר שגם הוא בדיחה מצטברת למרות שבמשך השנים קיבלו אותו כמה סופרים טובים, אבל רון לשם הוא לא אחד מהם. אפילו כשגרוסמן קיבל אותו הוא לא קיבל אותו על הספר הנכון.
"במערכת ספרותית צריכים להיות מוליכי טעם שמתפלמסים אחד עם השני, צריכה להיות קהיליה תרבותית שקוראת ושופטת ומושפעת ומנהלת ויכוחים. כל זה דעך ונגמר. לאחר שנעלמה הביקורת, הקריטריון היחיד שנותר הוא כמות המכירות. אומרים שכוחות השוק קובעים, זו פיקציה. ספר מצליח לא כי הוא טוב אלא כי ברשת החנויות החליטו איזו בולטות לתת לו, בכמה למכור אותו ואיזה כמות ממנו להחזיק במחסן".
וגם זה לא חדש. כבר לפני חמש שנים טען פרי שבישראל יש ספרים טובים אבל אין ספרות. "ספרות היא מערכת שיש בה היררכיות, היא זיכרון היסטורי ולא משהו שמתחיל בכל יום מחדש. בשביל לייצר מהפיכות צריך להכיר את הדורות הקודמים", הוא אומר, "מבחינת הקהל היום, אין הבדל בין אורלי קראוס וינר, רון לשם או סמי ברדוגו. במשך הזמן נשחק טעמם של האנשים".
נאחז בקנון
פרי אוהב את המילה קנון ומאמין שהוא הכרחי. יש אומרים שהוא נאחז בקנון עד כלות, נאחז ולא משתחרר ולכן אוהב לבכות אותו. "אלו ימיו האחרונים של הקנון ואין תרבות או כתיבה טובה בלי קנון", הוא אומר, "קנון הוא לא דבר יציב וברגע שהוא נוצר, נוצרים גם הכוחות שמורדים בו. המאבקים האלה הם הכוח המניע. אני לא מדבר על ביאליק או שקספיר שהם קנון מת שאף אחד כבר לא מתמודד איתו, אבל כשביאליק היה בחיים היו שלונסקי ופוגל להיאבק בו. כשהתחלתי את דרכי בסימן קריאה המרד הגדול שלנו היה נגד עבותות עגנון, כלומר עמוס עוז וא.ב יהושע של אז. העלינו על נס את קנז, המצאנו את חנוך לוין שהיה אז מחזאי בתחילת דרכו ואמרנו לו: כתוב פרוזה! היה מהלך שלם נגדי שחלק מהסופרים שרדו אותו ואפילו השתנו כמו יהושע ואחריו שבתאי. כך קורים דברים בספרות, כך היא משתנה".אז מי אשם - כוחות השוק, חוסר רצון של המערכת העיתונאית לייצר בתוכה שיח או לתווך או אולי החברה שאיבדה עניין? פרי טוען שהעיתונים חיסלו את הביקורת משום שהחליטו שזה לא מעניין. ובכל זאת איפה זה מתחיל לדעתו? בכיבוש. "זה תהליך הדרגתי שהתחיל בזה שלאט לאט החברה הישראלית הפסיקה להתעניין בדיונים אינטלקטואלים למעט התנחלויות כן או לא", הוא אומר ומציין שכיום גם הויכוחים האלה פסו. "התעייפנו. נעשינו חברה אסקפיסטית שלא מוכנה להתמודד עם כלום".
סופרים כותבים פה לריק?
"מהרבה בחינות הם כותבים היום לקהל בהיקף שלא היה להם אף פעם".
נו, אז מה אתה רוצה, זו הצלחה!
"מי שמגיע, יש לו מלא קוראים אבל זה לא מדד לרמה. אנחנו פועלים בחלל של מריונטות, בחלל חרש שלא מהווה אתגר, שלא מביא למחשבה ומביא לכתיבה יותר ויותר זחוחה של הסופרים עצמם. זה מדבק גם כשאנחנו מתנערים מזה. זה כאילו כל התרבות היא בשביל מבצעי מכירות. אנחנו לא יודעים את ההבדל בין סופר לסופר".
סליחה, ומה התפקיד שלך בתוך כל זה?
"אני לא יכול לעשות הכל, אבל אני מציב גדר. אתר האינטרנט הוא גדר שבתוכה אני מציע היסטוריה ושיח ומפנה תשומת לב לספרות שונה ומשתנה, עברית ואירופית. בתוך זה אני רוצה לתת לקוראים שלי ספרים טובים ולא רק שלי אלא לסמן קריטריון".
כבר לא מתעניין בתמונה הכללית
אחרי כמעט ארבעים שנה כראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, יסיים פרי בחודש ספטמבר את תפקידו. "זה סופי", הוא אומר, "אני בדרך לפנסיה". למרות האסרטיביות הוא לא באמת משחרר אחיזה. הוא ימשיך ללמד וישגיח מקרוב על החוג ובכל זאת, פרישה מבחינתו היא פרישה. "התפנה לי זמן נפשי שחסר לי וזה נפלא", הוא אומר, "אני לא צריך לדאוג לתקציב של השנה הבאה ולשבור את הראש איך לחלק את הפת הדלה. אני כבר לא מתעניין בתמונה הכללית, ממנה התייאשתי. עדיין לא הגענו לרמת אוניברסיטת לטבייה, שאתה משלם כסף ומקבל תואר, אבל אנחנו לא רחוק. ההוראה האוניברסיטאית היום במדעי הרוח היא בדיחה והונאה".אז איך הרשת לעצמך להחזיק בתואר ראש חוג לאורך כל כך הרבה שנים? הרי היתה לקיצוצים השפעה על התוכן.
"ניסיתי כל הזמן להתחכם למערכת. חשבתי שאיחוד החוגים יצמצם את החזית אבל כוחות גדולים ממני המשיכו לפעול ולא קיימו הבטחות. האוניברסיטה לא רצתה לפשוט רגל ועשתה קיצוץ של מיליארדים בתקציב. פתאום נעלמו מרצים בכירים ומבחינת האוניברסיטה שייסגרו את החוג. זה עול נפשי והתמונה שמצטיירת איומה. הפחתי בעצמי אופטימיות מדי שנה. זה לא עבד. איחוד החוגים שנתן בהתחלה אויר, הפך לברירת מחדל בסופו. הנושא המהותי הוא לא גובה שכר הלימוד של הסטודנטים אלא הרעבת האוניברסיטאות. זה תהליך הדרגתי שאין לו תקנה. דיברנו מקודם על תרבות רשתות השיווק, גם האוניברסיטאות הפכו לרשתות שיווק".
באתר האינטרנט החדש כתבת טור אישי על עריכה ואם כבר עריכה, אתה נחשב לאחד העורכים המתערבים ביותר בשטח. זה חלק מרצון לשלוט בטקסט ובכותביו?
"ההתערבות שלי גדולה והיא נעשית בכדי לשמור על קולו של הסופר. אני לא מכניס את עצמי פנימה. מבחינה זו אני זונה – היום אני משחק את זה ומחר את ההוא. אני בהחלט מאמין במסורת העריכה הכבדה כמו שלונסקי, ברנר, ביאליק ופרישמן".
מה משמר את הלהט?
"האמת שהלהט הופך יותר ויותר מופנם. אם פעם הייתי משתף את כל העולם בדברים שאני אוהב, היום אני נורא משתדל פשוט ליהנות מהדבר עצמו. מצד שני אני רוצה שאנשים אחרים ייהנו. אני משער שזה גלגול של הצורך באהבת העולם. אז העולם כבר לא יאהב אותי, אבל לפחות יאהבו את הספרים שאני אוהב. המקור הוא כנראה להיות בן יחיד שפונק על ידי אמא שלו".
