רגע לפני שהחלון נסגר
לפני שחמאס משתלט גם על הנשיאות, על אולמרט, אבו-מאזן והקהילה הבינלאומית לקדם את התוכנית המעשית היחידה
במאמר שפורסם לאחרונה ב-New Republic, כותב מי ששימש כשליח האמריקני למזרח התיכון: "אל תטעו, אם חמאס ינצח בבחירות אשר יתקיימו עוד שנתיים, הסכסוך יהפוך מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. אם זה יקרה, כולנו נצא מעסקי עשיית השלום לזמן ארוך, והאיסלאמיסטים יוכלו לשלוט בנושא הכי חם באזור".
רוס הכיר בכך שהציבור הפלסטיני, באמצעות הבחירות, הפך למקבל ההחלטות החשוב ביותר. יתר על כן, הוא מבין שהבחירות הפלסטיניות הבאות יהיו בעלות חשיבות אף גדולה יותר לישראל מאשר האחרונות. לרוע המזל, דומה שלא לרוס ולא לאף אחד אחר יש אסטרטגיה להימנע מקריסה אלקטורלית, אשר תסגור למעשה את חלון ההזדמנויות בן עשרים השנה לסיום הסכסוך - חלון שנפתח כאשר אש"ף קיבל את זכותה של ישראל להתקיים בשנת 1988.
אם המגמות הנוכחיות יימשכו, אזי הבחירות הבאות עלולות לגרום, כפי שרוס טוען, לניצחון של החמאס בבחירות הן לנשיאות והן למועצה המחוקקת. סקר פלסטיני שנערך לאחרונה אמנם מצא רוב לרשימת הפתח (31.6% לעומת 24.3%), אולם כך היה גם לפני הבחירות האחרונות לפרלמנט ברשות. בשל המשמעת הארגונית הגדולה בהרבה של החמאס, ניצחון נוסף שלהם הוא ניחוש סביר.
בעייתית אף יותר לאלה המנסים לפתור את הסכסוך, היא התשובה הפלסטינית לשאלה: מיהי האישיות עליה אתה הכי סומך? ראש הממשלה הנייה זכה ליותר תמיכה מאשר הנשיא אבו-מאזן (19.5% מול 12.4%). אפשרי בהחלט שבפעם הבאה שיתקיימו בחירות לנשיאות, הנייה יתמודד וינצח. ייתכן שאבו-מאזן כלל לא ינסה להיבחר מחדש. ולאלה המדמיינים את מרואן ברגותי הכלוא כיום כמועמד הפתח, ראוי לציין כי לפי הסקר, רק 5.1% מהפלסטינים רוחשים לו את האמון הגבוה ביותר.
אם החמאס אכן ישיג שליטה על הרשות הפלסטינית, אזי המשמעות תהיה קצו של עידן. אש"ף ייהפך לבלתי רלוונטי, וההזדמנות לסיים את הסכסוך תאבד. אם תרחיש זה אכן יקרה, מוטב שיבוא לפחות לאחר שהעם הפלסטיני התמודד עם רגע של אמת - עם הזדמנות אמיתית לומר "כן" להצעת שלום מוחשית.
במקום לאפשר לבחירות הפלסטיניות הבאות להיות מוכרעות על בסיס אישיות, שחיתות, כלכלה או ממשל טוב - ישראל צריכה לחתור לכך שהן תהיינה על שלום ועל פתרון של שתי מדינות לשני העמים. בהקשר זה, למתונים הפלסטינים יש בסיס פוליטי חזק: כאשר מתבקש הציבור לבחור בין פתרון שתי המדינות לבין מדינה דו-לאומית אחת בכל שטחי פלסטין ההיסטורית, יש רוב ברור להצעה הראשונה (46.7% מול 26.5%).
האופק של קלינטון
האסטרטגיה הנדרשת היא לצאת בכיוון שמציעה קונדוליזה רייס, אך להמשיך אף רחוק יותר. מה שנדרש אינו אופק פוליטי, אלא פתרון פוליטי. הבחירות הפלסטיניות הבאות צריכות להיות משאל עם על הצעה ישראלית לסיום הסכסוך.
יש כמה דרכים שבהן תרחיש זה יכול להתממש. אידיאלית, לפני הבחירות יתקיים משא-ומתן דו-צדדי, אשר יסתכם בהסכם שלום. בנסיבות אלו, הבחירות הפלסטיניות לנשיאות ייחשבו למשאל על ההסכם, או לחלופין - יתקיים עליו משאל ממשי במקביל להן. אלטרנטיבה סבירה יותר תהיה הצעה אשר תבוא מבחוץ - מוושינגטון, הקרוורטט או מועצת הביטחון של האו"ם. אם ישראל תענה בחיוב לתוכנית שכזו, אבו-מאזן, באם יתמודד שוב, יוכל לומר שגם הוא יגיד לה "כן" אם רק ייבחר.
אבל איזו תוכנית קיימת, כזו שממשלה ישראלית יכולה להסכים לה, יהיה נכון להביא בפני קהל הבוחרים הפלסטיני? יש רק תוכנית אחת שכזו: מסמך מפורט ומלא, המבוסס על הפרמטרים של מתווה קלינטון. אבו-מאזן נכון לקיים משא-ומתן על סמך מתווה זה, ואם יושג הסכם, הוא מוכן להביאו למשאל עם. יתר על כן, החמאס מצידו הסכים לגישה של "אשרור על-ידי משאל עם", ובכך העביר את קבלת ההחלטה לציבור הפלסטיני. אך מה בנוגע לישראל? לאחרונה, כאשר הוא נשאל האם הוא תומך בפרמטרים של קלינטון, השיב ראש הממשלה אולמרט בשלילה. אין לייחס משקל יתר תשובה זאת.
עד לבחירות הפלסטיניות הבאות תהיה לנו ממשלה חדשה בארצות-הברית. אפילו יהיה זה ממשל רפובליקני, הוא לא יהיה אמון על נוסחת ה-ABC (anything but Clinton - הכל חוץ מקלינטון) ששלטה בנשיאותו של ג'ורג' בוש. ובאם ישב בבית הלבן נשיא דמוקרטי, יוכל ביל קלינטון עצמו להתמנות לתפקיד השליח המיוחד לתהליך השלום.
בבחירות הבאות בישראל, סביר שאהוד ברק או עמי אילון, אשר שניהם כבר מזוהים עם תוכניות שלום מסוימות, יציעו שוב לפלסטינים הסכם שלום המבוסס על מתווה קלינטון. במצב כזה, לא סביר שאהוד אולמרט, באם יתמודד שוב, יחזור על דחייתו את התוכנית. אולם במקום רק להגיב למתרחש, כבר עתה צריך ראש ממשלת ישראל ליזום ולפעול. עליו להביא הצעת שלום לעם הפלסטיני, כזו שתוצע על-ידי אבו-מאזן במשאל עם, ואם תידחה - לפחות המצב האמיתי יהיה לכולנו ברור: הפלסטינים שוב קיבלו דחייה גורלית, בדומה לדחייתם את הצעת החלוקה בשנת 1947. הם יוכרזו כמפסידים, החמאס יהיה בשליטה, ואז יגיע הזמן לשקול את הצעת ההודנה לעשר שנים. אך ראשית, העם הפלסטיני צריך וזכאי להזדמנות לומר "כן" להצעת שלום סבירה.
ד"ר ג'רום מ. סגל מנהל את פרויקט הייעוץ לשלום במרכז ללימודים בינלאומיים ולימודי ביטחון באוניברסיטת מרילנד
לפנייה לכתב/ת 
ג'רום מ. סגל
מומלצים
