ארץ אחת, שני עמים

עבור אהרון ואיל מגד, מלחמת ששת הימים היתה צומת דרכים תודעתי. שניהם אנשי אחדות העבודה ונחשבים למי שפנו ימינה, אבל בדרכים שונות שנפרצו מתוך ניסיון חיים אחר: האב שחש שגבולותיה החנוקים של הארץ שהיתה למדינה התאווררו במן נס גדול, והבן, יליד 48' שנפעם מהמחוזות החדשים שנפרשו בפניו, עד שנתקל בעם הפלסטיני.

אהרון ואיל מגד. פנו לשבילים שונים (צילום: אלי אלגרט)

אהרון: "חיי מתחלקים לפרקים בני 20 שנה: מ-48' עד 67' מ-67' עד 86' אז פרצה האינתיפאדה הראשונה ומ-86' ועד עכשיו. באופן פרדוקסלי, ב-20 השנים הראשונות האלה תחת המנדט, חשתי את השייכות שלי לארץ ואת השייכות של הארץ אלי יותר מכל תקופה אחרת. וזה למרות שהרוב הגדול היה ערבי ולמרות שחיינו תחת שלטון הבריטים. כי אנחנו התהלכנו בארץ ברגלינו.  הייתי חבר המחנות העולים והיינו יוצאים לטיולים ברגל, שהחלו ברעננה דרך כפר סבא, קלקיליה, טול כרם שכם וג'נין עד עמק יזרעאל. ליווה אותה מדריך או שניים. היה במימיה איזה אקדח שאף אחד לא ראה. אז ילדים זרקו עלינו אבנים בקלקיליה, אבל ישנו בבית שייח בג'נין ולא חשבנו שהחיים שלנו נתונים על כף המאזניים. הלכנו בין המעיינות ועצי התאנים, והזיתים והסלעים וקראנו בתנ"ך בחברון וביריחו וחשבנו: 'זאת הארץ שלנו'. מיד אחרי ששת הימים היתה הרגשה שחזרנו. התפעמות כזאת. ושלא כמו איל, אני לא ראיתי את הכפרים".

איל: "הם כבר היו מאומנים לא לראות את זה. אני במלחמה הייתי בן 19 ושירתי בגלי צה"ל. יומיים לפני פרוץ המלחמה כשנגמרו לי הגרביים והתחתונים, עליתי הביתה והמלחמה תפסה אותי בבית. וישבתי בגל"צ ביפו רותח מזעם על זה שהכוחות יצאו ואני לא התלוויתי אליהם, וחיפשתי קצת אקשן ולא היו אמצעים לוגיסטיים לספק לי אותו ולכן גייסתי באופן פרטי את אבא שלי. את האוטו שלו. והוא התנה את זה בתנאי שהוא יהיה הנהג. הוא עצמו גויס רק מאוחר יותר, לאגף היסטוריה לכתוב את ההיסטוריה של המלחמה. אז בחסות המדים שלי והתגיות של הכתב הצבאי הצלחנו להגיע לשלהי קרב כלשהו. בלטרון.

"ישר הוצאתי את המיקרופון ואני זוכר שראיינתי את החיילים שבדיוק נחו במנזר. נפשי נקשרה בגזרה הזאת, וכעבור כמה ימים נסעתי לשם שוב ומאז איכשהו חטפתי את ההלם הראשון של המלחמה מזה שגילחו שם שלושה כפרים יפהפיים שראיתי קודם. ראיתי את הפליטים שיצאו משם וזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם העם הפלסטיני כמו שאבא שלי מכיר אותו. עבור הדור שלי זו היתה הפעם ראשונה שפגשנו את העם הזה, כעם ולא כערבים תחת ממשל צבאי, וכאן החל מתגבש העניין התודעתי, שלקח לו הרבה שנים להבשיל לכלל הכרה של ההוויה שלנו מול הפלסטינים. זה היה האפקט הכי גדול וארוך הטווח, ועבורי הוא התחיל שם בלטרון. בשלושת הכפרים האלה, במובלעת הקטנה שהחליטו לגלח. והאפקט הוא שהם הצטרפו לחורבות של 48' תוך זמן קצר מאוד. משם מתחילה אודיסיאה תודעתית מאוד משמעותית מבחינתי, שיש לה כל הזמן טלטלות".

אהרון: "אני זוכר את המסע הזה, אבל לא זכרתי את לטרון".

איל: "אני אגיד לך למה, כי עלייך השטחים האלה, המשוחררים, לא עשו רושם כל כך כבד כמו שעשו עלי, כי אני חושב שאתה הכרת אותם וזה לא היה כך כך מזמן עבורך. מפרספקטיבה של היום, 19 שנה זה לא הרבה. זה פחות ממלחמת לבנון הראשונה ועד תקופתנו. בשבילנו זה היה להגיע הרבה יותר רחוק מהירח. אני חשבתי שאגיע לכל מקום בקצווי כדור הארץ - אבל מעבר לקו הירוק, טווח קפיצה מירושלים - לשם אני לא אגיע. אז אי אפשר היה בכלל לתאר ולדמיין מצב שבו יהיה מגע שאינו מלחמתי בינינו לבין הערבים".

אהרון: "אבל היו ערבים גם פה".

איל: "אבל היו ערבים שהם לא מוגדרים. הם היו ערבים שאף פעם אני לא זוכר שקראנו להם פלסטינים. הם היו ערבים תחת הממשל הצבאי הישראלי, או מלצרים ביונס או באבו כריסטו בעכו. למרות שפגשתי ערבים גם במסגרת היותי תלמיד בית ספר תיכון חדש, שהיה אז בית ספר מאוד אידיאולוגי וחינך לדו לאומיות.

 אחרי ששקעה ההתלהבות, החל לנבוט בדמדומים העניין התודעתי: מיהו העם שיושב שם. למרות שהצטייר בדברים שנכתבו באותה תקופה שאלה מן מקומות ריקים מאדם. משהו רומנטי. בהתחלה היתה הרגשה כזאת של אחרית הימים ומן חיבוק הדדי. עוד לא היה אפקט לכיבוש. אבל בהדרגה, את מקום הרומנטיקה תפסה הבעיה. והדור שלי הוא הדור שהתלבט בין כל הכיוונים האלה. הוא גם הוקסם מהעניין הזה שנפרצו פתאום הגבולות, יותר מהדורות הקודמים, שכאמור נצרו את הזיכרון של המקומות האלה. אבא שלי היה גם בסוריה בתנועת הנוער. הם חיו את כל המרחב המנדטורי הזה, אז זו לא היתה סנסציה גדולה עבורם כמו עבורנו, שהיינו כלואים בישראל הקטנה יותר מכל דור אחר".

אהרון: "ששת הימים זה שישה ימים. זה קצר מאוד. אני הייתי בן 47 אז לא גייסו אותי למילואים. הייתי צמוד לפיקוד צפון, סגן חינוך לנסיבות כאלה, לדווח. הלכתי בעקבות הכוחות, הלכתי בעקבות כל המסע לג'נין, לשכם, דרומה".

איל: "לרמת הגולן".

אהרון: "נסעתי לרמת הגולן והלכתי לתל פאחר. זה היה אחד הקרבות הקשים ביותר. וכשהגעתי לשם, בכלל כשהגעתי לגולן, לא היו כפרים. לא ראיתי בכלל כפרים. למעט פה ושם איזה חורבות".

איל: "היתה קוניטרה".

אהרון: "אה כן, קוניטרה. כשהגענו לקוניטרה היא היתה עיר הרוסה. אבל בתל פאחר עצמה או מסביבה כל מה שראיתי זה חללים. את הערבים שנפלו. הם שכבו בתוך התעלות וכבר היו זבובים עליהם והיה סירחון של פגרים. אבל עצם הניצחון, זה היה כמו שאמרו אז 'היינו כחולמים'. זה היה מאורע מיתולוגי לא ייאמן, כמו המצור של אשור על ירושלים שמוזכר בתנ"ך, שהיתה מגיפה ופתאום הוסר המצור ופתאום היו חיים מחדש. אז ככה גם בששת הימים זה היה נס תנ"כי כזה. כשאני באתי בחזרה למקומות האלה אז זה לחזור, מפני שאני חייתי בהם בתקופת המנדט 20 שנה. כמו שאלתרמן אמר אז: מדינת ישראל חזרה לארץ ישראל ועכשיו אנחנו צריכים להשלים חוט נוסף במשולש הזה: להעלות את עם ישראל".

המגדים. בעיני איל, עבור הדור של אביו הנצחון לא היה כזאת סנסציה (צילום: אלי אלגרט)

מה עשו הסופרים 

ביצירות שלהם, הם נגעו במלחמה בעקיפין, כשהעיסוק של אייל ישיר יותר ושל אהרן, שרוב ספריו מתרחשים בעולמות רחוקים מאלו שמדממים בשדות הקרב, מרומז.

אהרון: "מתוך 32 ספרי, אין לי אף ספר שיש בו תיאור של ששת הימים, אבל היא מאוזכרת בעקיפין ב'עוול'. גיבור הספר הזה הוא משורר אלמוני בשם יעקב לווינשטיין, שכתב בשם בדוי: אסף הגואל, שתי פואמות, אחת אחרי מלחמת העצמאות והשנייה אחרי ששת הימים. הראשונה זכתה לפרסום ולהערצה ואת השנייה הוא מסר לעיתונים ואף אחד לא רצה לפרסם אותה, למרות שהיא לא נפלה מההיא. לא רק זה, אלא גם שאחד מהעיתונאים שקיבל אותה, שהיה עורך ספרותי, גנב אותה והפך אותה: אם אצל הגואל היה כתוב: 'בשלהבי האור התרפקו על ערגת האדמה הנהרסת'. ההוא הפך את זה ל'בשלהבי האש חרכו את ערגת האדמה הנאנסת' וכך הפואמה פורסמה.

"ב-67' כתבי לקובץ שנקרא: 'לא על החרב לבדה' ובו דברים שנכתבו לפני המלחמה, בזמן המלחמה וזמן קצר אחריה. על כל הכותבים שם שרתה מן רוח גדולה, פטריוטיות נלהבת כזאת. ללא קשר לימין שמאל".

איל: "אפילו אורי אבנרי כתב שם".

המלחמה לא סדקה בעינכם את הכתיבה הציונית הכמעט מגויסת שאפיינה את דור תש"ח?

יחד: "לא".

איל: "תמיד היתה פה תסיסה".

אהרון: "לא היו אנשי יס והן. העובדה היא שהיינו רובנו ציונים, מפני שככה האמנו בזה לא מפני שאמרו לנו מגבוה ולא מפני שרצינו לפייס את המנהיגים. עד עכשיו אני ציוני ויש לי שורשים באדמה הזאת".

אבל קרה משהו. נוצרו מחנות ברורים. חלק אמרו בפירוש: "אנחנו עוברים צד".

איל: "אני חושב שהם מתו מהר. אלתרמן ועגנון לא השתתפו פה בכל המהומה הרוחנית, התרבותית והפוליטית שהתערבבה פה".

אתם זוכרים את הנבואה של ישעיהו לייבוביץ'?

איל: "כן. למחרת המלחמה, הזדהיתי יותר עם לייבוביץ' מאשר עם אוהדי ארץ ישראל השלמה".

אהרון: "באמת? לא ידעתי איזה אויב יש לי בבית".

איל: "אני זוכר שסיפרתי לך, אבל אתה לא יכול לזכור את כל הניואנסים שלי. בגל"צ עשינו אז יומן היתולי פנימי, שנקרא 'יומן הנסיגה'. כל אחד מחמשת הכתבים דיווח על הנסיגה של צה"ל מהמקומות שכבשנו. זה היה סוריאליסטי כי כמו שלא חשבתי שאי פעם ניכנס לשם, לא חשבנו שאי פעם נצא משם. זה היה יומן סוריאליסטי על פי מה שלייבוביץ' אמר: 'צאו מהר, בלי שום תמורה כי זה הולך להשחית'. כשהוא דיבר על 'דיסקו כותל' הוא ביטא לגמרי את מה שחשבתי. אי אפשר לקחת ממנו את החוש הנבואי".

אהרון: "הסאטירי".

איל: "כן, יש לנו נביאים גדולים שהיו סאטיריקנים".

איל: "לא יכולתי להזדהות עם העצומה המפורסמת של ארץ ישראל השלמה, שמיטב הסופרים והוגי הדעות חתמו עליה, למרות שהכוונה שלהם היתה שהארץ לא תחולק שוב ורובם היו הומניסטים שרצו לאזרח את הערבים. אבא שלי לא חתם עליה. איך קראו לזה אבא, כרוז?"

אהרון: "זה לא היה כרוז אלא קריזה".

למה אתה לא חתמת?

אהרון: "מפני שכבר אז חשבתי שצריך שיהיו שתי מדינות".

איל: "הוא באי החתימה שלו מבטא בדיוק את הבעיה. הפסיחה על שתי הסעיפים. זאת הבעיה המרכזית בעקבות ששת הימים, זה הלקח הגדול שאני לא יודע אם יש לו בכלל תיקון. המלחמה היתה עשר והניהול של הדברים אחרי המלחמה היה הכי גרוע מכל העולמות. וזה הכל תוצאה של הצליעה הזאת. אם תקחי מבנה של דרמה זה היה צפוי. כשאין לך ביטחון במה שאתה עושה אז תמיד תהיה איזו קטסטרופה שתצא עם העניין הזה, כי לא הלכת עם שום מצפן אמיתי בעקבות המלחמה הזאת. או שהתעלמת, או שכיסית כמו שאנחנו עושים מאז תחילת הציונות, והקטסטרופה הולכת ומתגברת ככל שאתה עובר יותר פרקים ויותר מערכות.

"המכשלה העצמית העיקרית שלנו היא בטעות שצמחה ממלחמת ששת הימים, לפיה אנחנו יכולים לשלם במטבע של 67' על החטא שלנו ב-48'. לכסות את החוב הזה שהתחיל ב'שיח לוחמים' שהתנהל מיד אחרי המלחמה, שם הכו על חטא שהוא כאין וכאפס לעומת החטא של 48'. כל הדרך שהתוו היתה שגויה, והשמאל הוא שקיבע את הקונספציה השגויה הזאת, הוא שקבע את המשוואה שאם אנחנו נחזיר את כל השטחים יהיה סוף לסכסוך. אבל הוא לא יפתר עד שלא נתמודד עם האמת שלא החזרת השטחים תפתור את העניין. שהבעיה התחילה במקום אחר".

ומה הרווחנו מהמלחמה?

איל: "את העם הפלסטיני, שמעניין אותי יותר מכל עם אחר, בגלל זה שאנחנו אוהבים את אותו מקום. בספרי 'ארץ אישה', השוויתי את המצב שלנו למצב הטרגי של שני גברים שאוהבים את אותה אישה. יש ביניהם קרבה, כי הם אוהבים את אותו גוף. מבחינתי המלחמה היתה דווקא צריכה לגרום לנו להבין שזה לא אסון שהם פה, שזה מוסיף לנו ממד שאינו רק ממד של עימות. אבל צריך שינוי של לבבות. אני כאיש רוח יכול להגיד את זה. מי יגיד את זה אם לא סופרים?"