"אתה לוזר? לא תילחם על האהבה שלך?" (צילי - 2)
אחרי שצילי החליטה להישאר עם דוד בפריז הסתובבתי כמו מטורף בבית, עד שהוויסקי החליש אותי. כעבור כמה ימים קצת נרגעתי, ואז הגיע דוד וביקש לדבר איתי. אני לא בטוח מה הוא בדיוק אמר, כי עברו לי הרבה מחשבות בראש באותו זמן. חלק מהן עסק באיך להיפטר מחלקי גופה בעזרת חומצה. המשך הסיפור
היא אמרה שצילי ביקשה ממנה לבוא לבדוק אם אני בסדר. אמרתי שאני בסדר והיא אמרה "אתה לא". שאלתי "מה את רוצה?" והיא אמרה "קודם כל אני רוצה לעשות לנו קפה" ונכנסה. לא היתה לי סבלנות בשבילה, אבל הייתי מנומס. התלבשתי וישבנו בסלון, עדיין לא הוצאנו מילה מהפה. היא ישבה ושתקה, וגם אני. אחרי הקפה השני היא שאלה "דיברת עם העבודה?" ואמרתי שאני לא עובד שם יותר, בצירוף מבט מזלזל. גילי לא ענתה. "אז מה אתה הולך לעשות?" שאלה. במקום לענות רק שאלתי "את ידעת על זה?" היא לא. היא אמרה ששמעה על זה רק לילה לפני. שאלתי מה היא שמעה, פרטים. הסתבר שצילי אמרה לה פחות או יותר מה שאמרה לי. שהיא עם דוד, ושאפשר ליצור איתה קשר אצלו בבית. שהיא רוצה למכור לה את החלק שלה בעסק, ושהיא נורא מאושרת.
"מה את רוצה שאעשה, אסע לפריז וארצח אותם?"
בשלב הזה השתקתי אותה, כי שוב רציתי להקיא. אז גילי שאלה מה אני מתכוון לעשות בקשר לסיפור הזה. "מה את רוצה שאני אעשה, אסע לפריז ולרצוח אותם?" שאלתי, וכשאמרתי את זה דווקא די בא לי. גילי שאלה אם אני תמיד כזה לוזר, ואם אני לא מתכוון להילחם על האהבה שלי. שאלתי אותה על מה בדיוק היא רוצה שאלחם, על החברה שלי שדיברה איתי על ילדים ועכשיו עזבה אותי לטובת הבוס שלי?
אבל גילי לא ויתרה. "אתה אוהב אותה?" שאלה.
"אני שונא אותה", עניתי.
גילי חייכה ושאלה: "אהבת אותה?"
בשלב הזה שאלתי את גילי למה בכלל היא מתערבת, והיא ענתה שהיא אוהבת את צילי, ויודעת שצילי אהבה אותי והיתה מאושרת איתי, אז חבל לה נורא, והיא חושבת שאני צריך לנסות להילחם. אמרתי לגילי שאני לא נלחם על מי שלא רוצה אותי, אבל איכשהו היא המשיכה לנדנד. לא עניתי. בשלב מסוים הייתי ממש גס וביקשתי שפשוט תלך. היא הלכה, אבל אמרה שתחזור.
ביום רביעי גילי חזרה. כלומר, חשבתי שזו היא, לפי הדפיקות בדלת, אבל זה היה, לא פחות ולא יותר, דוד. הסתכלתי לו בעיניים, ואחרי שספרתי עד עשר בלב שאלתי אותו מה הוא רוצה. הוא רצה לדבר. אמרתי לו שאין לנו על מה לדבר, אבל הוא אמר "בכל זאת" והוסיף שהוא חוזר בלילה לפריז. הוא שאל אם הוא יכול להיכנס, ואמרתי שלא, שיגיד מהר מה שיש לו להגיד ויעוף לי מהעיניים.
אני לא בטוח מה הוא בדיוק אמר, כי עברו לי הרבה מחשבות בראש באותו זמן. חלק מהן עסק באיך להיפטר מחלקים בגוף האדם בעזרת חומצה. אבל בין הדברים היו משפטים פתטיים כמו "זה קרה", "לא התכוונו" (עם התוספת "נו". כמו "אנחנו"), ו"אני רוצה שתמשיך לעבוד איתי". זה היה המשפט האחרון ששמעתי לפני שטרקתי את הדלת.
התרוצצו לי בראש תמונות של שניהם יחד
לא ישנתי כל הלילה. כל הזמן התרוצצו לי בראש תמונות של שניהם יחד. ובבוקר קניתי כרטיס טיסה לפריז. גילי, שהתקשרה במקרה בדיוק אחרי שהזמנתי כרטיס, לקחה אותי לשדה. הבטחתי לה לעדכן אותה כשאחזור. בפריז לקחתי מלון שהיה קרוב למסעדה, מתוך איזה רגש מזוכיסטי לא מובן. ולמחרת, בשעות שחישבתי שדוד בטח בעבודה, התקשרתי לצילי לסלולרי.
צילי הגיעה אלי למלון אחר הצהריים. שאלתי אם דוד יודע שאני פה. הוא לא ידע, או לפחות לא ממנה. דיברנו. בשלב מסוים התחלתי לחזור לעצמי. בשעה טובה, כי זה היה כבר אחרי יותר משבוע, כשכבר התחלתי ללמוד לא לישון.
היה לי קשה מאוד להעמיד פנים, אבל הצלחתי
כשהיא התחילה להגיד שהיא מצטערת וזה יותר טוב לשנינו שזה קרה עכשיו, אמרתי שנכון. אני חושב שזה בילבל אותה קצת. היה לי קשה מאוד להעמיד פנים, אבל הצלחתי. לאט לאט יותר ויותר נכנסתי למשחק של "סך הכל שיהיה לך בכיף, באמת יש לי עוד הרבה דברים בחיים", והיא שאלה מתי אני חוזר ארצה. אמרתי שלמחרת בערב. ופתאום לא ידעתי למה בכלל באתי.
למחרת צילי התקשרה ורצתה לבוא לבקר. אחרי הטלפון שלה התקשרה גילי, ועדכנתי אותה. צילי הגיעה, שוב אחרי הצהריים. היא אמרה שהתגעגעה נורא ומאוד שמחה שבאתי ורצתה רק להגיד לי שלום לפני שאני נוסע. אמרתי שזה לא עניין גדול ושיהיה להם בכיף. ליד הדלת נתתי לה נשיקה חברית לחלוטין ואמרתי שאני מקווה שיהיה לה טוב.
היא לקחה את הנשיקה הלאה והוכיחה לי בעזרת הלשון שלה שהיא לא ממש שכחה ממני. וכשהתחילה להתיר לי את הכפתורים של החולצה סגרתי סוף סוף את הדלת שהיתה עד אז פתוחה.
כששכבנו במיטה אחר כך, מחזירים לעצמנו את הנשימה, הייתי כבר רגוע לחלוטין. היא חוזרת הביתה. וליד הדלת הפתוחה, שוב, כשאמרתי בצחוק שלא תתחיל איתי שוב כי אחרת היא אף פעם לא תצא משם, צילי צחקה חזרה ושאלה באיזו טיסה אני חוזר. שאלתי למה, והיא אמרה שתנסה למצוא כרטיס לאותה טיסה.
קפאתי לשניה. אחר כך אמרתי: "צילי, אני חושב שפיספסת. זה היה זיון. נחמד, אבל לא יותר. את עשית את ההחלטה שלך. שיהיה לך בכיף". אמרתי, וסגרתי את הדלת מאחוריה.
כן, היו פה המון סיפורי בגידה בזמן האחרון. יש איזו הנאה מזוכיסטית לחטט בפצעים (ואולי סדיסטית, כשמדובר בפצעים של אחרים). אז חיטטנו. יחד. וכל מי שהגיב מידי פעם "למה בגידות כל הזמן?", אז גם אני שואל את עצמי בדיוק את אותה שאלה. התשובה? באמת הגיע הזמן לשינוי.
להתראות
לפנייה לכתב/ת 
