טסתי לקואלה לומפור, להפתיע את אהובתי (סון-לי - 2)
אחרי שלושה שבועות של חשבונות טלפון בלתי נגמרים, החלטתי שאני נוסע לבקר את סון-לי. דרך האינטרנט שכרתי חדר במלון בו עבדה, במחיר שהיה כמו שכר דירה חודשי שלי, והגעתי למדינה החמה הזו בלי להודיע מראש. המשך הסיפור
אושר, אושר, אבל צריך גם כסף. אחרי חודשיים סון-לי חיסלה את כל מה שהיה לה ועברה לחיות על חשבוני. אהבתי אותה ולא היה אכפת לי, אבל היא לא רצתה לחיות כך. היא הרגישה שהיא חייבת לחזור.
כשאתה גר במלזיה, שיש לה נשיא שמצהיר שהיטלר לא סיים את העבודה, לא כל כך מסתדר להיות עם ישראלי. ואני מצידי לא ממש ראיתי את עצמי נוסע למדינה שהנשים שלה צריכות רעלות על הפנים. היומיים של לפני הנסיעה עברו עלינו בדיכאון ובהרגשת חוסר אונים. היינו צמודים זה לזו וניסינו לעשות תוכניות והחלטנו שזה זמני ושנחשוב על משהו. ביום הטיסה, בשדה, הפסקנו לדבר. וכשנפרדנו החלטנו שמקסימום תוך שישה חודשים היא תחזור ונראה מה קורה. היא עלתה לטיסה לתאילנד ומשם המשיכה הביתה.
אחרי שלושה שבועות של חשבונות טלפון בלתי נגמרים, החלטתי שאני נוסע לבקר את סון-לי. יש לי אזרחות כפולה ולא הייתי צריך ויזה. החלטתי שאני מפתיע אותה: דרך האינטרנט שכרתי חדר במלון בו עבדה, במחיר שהיה כמו שכר דירה חודשי שלי, והגעתי למדינה החמה הזו בערב חמישי אחד בלי להודיע לה מראש. לפני הנחיתה חילקו טופס למכס ועליו היה כתוב בכותרת באותיות אדומות שעל הברחת סמים במלזיה יש עונש מוות, ופתאום תפסתי פחד שאני ממש נכנס למקום לא נחמד, גם אם סמים הם לא הקטע שלי.
זה לא היה מלון, אלא ארמון
לקחתי רכבת מהירה מהשדה ומהתחנה לקחתי מונית. ברקע ראיתי את הבניינים הכי גבוהים בעולם שבנו שם. זה לא היה מלון, אלא ארמון. מבודד, גנים ענקיים, לובי ענק, והכל עם זהב ופסלים ומים, ובעיקר ענק.
בעמדת השוערת היתה יפהפיה אחרת. שאלתי על סון-לי, והיא אמרה בחיוך שסון-לי לא עובדת הערב, רק מחר. תהיתי אם היפהפיות במלזיה זה דבר שגרתי, או שפשוט את השוערות במלון המסוים הזה הם בוחרים מבין מלכות היופי.
באותו לילה בקושי נרדמתי מרוב התרגשות. החלטתי שאני לא מתקשר אליה, כי הפתעה זה הפתעה. למחרת ישבתי בלובי עצבני, מחכה לה. המלון היה שקט, והיא לא באה. שוב היתה מישהי אחרת, ושוב ניגשתי לשאול. זו אמרה לי שהיא לא יודעת מתי סון-לי עובדת, אבל היא יכולה לתת לי טלפון של מישהי אחרת. לא הבנתי, אבל כן הבנתי שהיא לא הבינה אותי, אז חזרתי לשבת.
בינתיים הגיעה השוערת מאתמול והתיישבה לידי. נחמדה. "אז פגשת את סון-לי?" שאלה. "עוד לא", אמרתי וחייכתי. "אם היא לא תגיע, אתה יכול להתקשר אלי אם תרצה" היא חייכה ונתנה לי כרטיס ביקור של המלון, עם מספר הטלפון שלה מאחורה. אמרתי תודה, ועוד יותר לא הבנתי. שאלתי אותה אם היא יודעת מתי סון-לי אמורה להגיע. היא אמרה שלא תמיד הן יודעות מתי הן חוזרות.
אז כבר החלטתי שמספיק והרמתי טלפון לסון-לי. היא חשבה שאני בארץ ואמרה לי כמה היא מתגעגעת. שאלתי אם היא עובדת היום, והיא אמרה שכן. "עכשיו?" שאלתי. היא אמרה שעבדה עד עכשיו, ואחר כך שוב. אז אמרתי "סון-לי, אני בלובי של המלון. בקואלה לומפור". היא שאלה "מה?" והשתתקה. חשבתי שהיא שותקת מרוב אושר, אבל היא שאלה בקול רציני "ממתי?" ואמרתי שמאתמול. היא אמרה לי לחכות לה בחדר ולא לזוז, שהיא תגיע תוך חצי שעה. נתתי לה את מספר החדר.
לא יודע אם היא בכתה, אבל היא היתה עצובה
פתחתי את הדלת, והיא חיבקה אותי בשקט, נישקה אותי ושוב חיבקה אותי, חיבוק עצוב. לא יודע אם היא בכתה, אבל היא היתה עצובה. לא מה שתכננתי. שאלתי מה קרה ואמרתי לה שאני גם מבולבל מכל מיני דברים שהבנות האחרות אמרו לי. היא אמרה לי לשבת, וזה מיד עשה אווירה רצינית.
התיישבתי על קצה המיטה, היא לידי, מחזיקה לי את היד. שותקת. אחרי כמה דקות שאלתי "את נשואה?" והיא הרימה את הראש במהירות ואמרה "לא!" חזק.
היא שאלה מה החברות שלה אמרו לי. אמרתי. ותוך כדי שאמרתי כבר חשבתי שאני מבין, אבל סרבתי.
היא הסתכלה עלי במבט מת. "אני עובדת פה", אמרה.
"אני יודע, אמרת שאת שוערת", עניתי במין שאלה של כאילו "ו...?"
"לא", היא אמרה. "אתה לא מבין. אני לא סתם שוערת. אני עובדת עם האורחים של המלון".
אני לא מסוגל לחזור בדיוק על הדקות הבאות, אבל התמצית היתה שהיא נערת ליווי. בסטייל, אבל נערת ליווי. היא אכן גם שוערת במלון, ומשם היא מקבלת את הלקוחות.
הפכתי לגוש פלדה קרה. לא היה לי לב. לא שרירים. לא עצמות ולא רקמות. פשוט ישבתי כמו אחד שמרגיש שעשה מעצמו מטומטם ולא זזתי.
ואז היא דווקא כן בכתה. ואמרה לי כמה שהיא אוהבת אותי. ואני לא זזתי. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. היא אמרה שכשהכרנו היא לא חשבה שזה יהפוך לרציני, ואחר כך היא פחדה לספר לי ולא חשבה קדימה שתצטרך לחזור לזה, אלא חלמה שתחסוך מספיק כסף ותמצא דרך לחזור להיות איתי ושאני אף פעם לא אדע על זה.
ככה זה נמשך שעה או יותר, והיא שאלה מה אני רוצה לעשות. בהתחלה עניתי שאני לא יודע, ואחר כך אמרתי שאני חוזר ארצה. והיו דמעות והיו כל הדרמות, ואני הייתי בעולם אחר. אני אפילו לא זוכר מתי היא הלכה. אני מצידי שתיתי את עצמי כמעט למוות עד שנרדמתי. כשקמתי בסוף סידרתי לי טיסה הכי מוקדמת שמצאתי, לא יצאתי מהחדר ולמחרת נסעתי לשדה.
עמדתי בתור לדלפק הנסיעות בשדה המצוחצח והמתנתי. הרגשתי קרוע. לא רציתי לעזוב. וגם לא רציתי שהיא תהיה נערת ליווי. לא רציתי אפילו שהיא תהיה אחת שהיתה פעם נערת ליווי. והשתגעתי.
ידעתי שאני עדיין מכור לה, ולא יכולתי לעזוב
ידעתי שאני מאוהב, עדיין מכור לה. ולא יכולתי לנסוע. אז פשוט הסתובבתי, חזרתי למלון, לקחתי חדר שוב, ולא היה לי מושג מה אני עושה הלאה, אבל לא התקשרתי אליה. החלטתי שאני נרגע קודם. רציתי לצאת לטייל, לשאוף אוויר בשקט, אחרי כמה ימים מטורפים. אז עמדתי בתחתונים וגיהצתי לי חולצה. דפקו בדלת. פתחתי חצי עירום, עם מגהץ ביד. סון-לי זינקה עלי!
מישהו הלשין לה שחזרתי. היא בכתה שוב והיתה מאושרת, ורציתי להגיד לה שלא תקפוץ, כי אני עוד לא יודע מה אני עושה שם, אבל לא היה לי צ'אנס. היא כיבסה אותי בנשיקות, השליכה אותי על המיטה, וכל הזמן המשיכה להגיד כמה היא אוהבת אותי, כמה היא מצטערת, כמה היא לא ישנה ונהרסו לה החיים ועוד כל מיני דברים כאלה. מובן שלא עמדתי בפניה ובפני המעשים המגונים שלה, ולאט לאט נסחפתי.
סון-לי חזרה איתי ארצה אחרי שבוע. עדיין קיבלתי בחילות קלות מידי פעם כשחשבתי על "העבודה" שלה, אבל אחרי הבחילה שאחריה היה בא הכעס הייתי מסתכל עליה והלב שלי שוב דפק מהר. והשכנה שלי הזקנה תפסה אותי במדרגות ושוב קישקשה, עד שאמרתי לה "גברת, אני לא מבין יידיש". אז היא אמרה בעברית: "אתה יש לך חברה סינית, רק צרות יהיו לך מזה".
חייכתי.
