לדוד דגני היתה חווה (ובחווה היה סוס שניצל בנס)

צהרי יום ראשון בחווה של דגני  בראשון-לציון ודגני, מקים החווה, נראה מעט מוטרד. לפני ארבעה ימים הגיעו למקום סייח בן יומו וסוסה גוססת שלא הצליח להציל את חייה, וכעת הקטנצ'יק מסרב לגמוע תחליף חלב. עובדי החווה מנסים לפתות אותו להיצמד לבקבוק בשלל דרכים יצירתיות, אך הוא בשלו. ממאן, מסב את ראשו ומחפש נואשות את אימא. לבסוף הם מצליחים לשכנע אותו לנסות את הנוזל, ומתפנים ליתר דיירי החווה: כ-300 בעלי-חיים, סוסים, חמורים, עזים, גמלים, כלבים ואפילו שרקנים וארנבות, טווסים ותרנגולות, שבמקרה הטוב 'רק' ננטשו - אבל לרוב ניצלו מהתעללות קשה.   

אין כמעט חובב סוסים בישראל שאינו מכיר את דגני, אם כי ספק אם מישהו מהם יודע ששמו המלא הוא יצחק דגני פיש. כ-600 סוסים, חמורים ובעלי-חיים אחרים מוצאים את דרכם לחוותו של הקאובוי הבלתי נלאה מדי שנה. כולם פצועים, לעתים אנושות, וגם לאחר שישתקמו רבים מהם ימשיכו לשאת על גופם את תוצאותיה של האכזריות האנושית. ודגני? הוא לעולם לא יסרב לקריאה לצאת למשימת חילוץ ולעולם לא יבצע המתת חסד, לא משנה עד כמה אנוש מצבה של החיה, אלא אם כן כלו כל הקצים.

"אני מאמין שאפשר לשקם כל בעל-חיים, לא משנה איזו טראומה נגרמה לו", הוא פוסק כשאנחנו מסיירים בחווה. "את העז הזו למשל", הוא מצביע על אחת מדיירות פינת החי הטיפולית, "הביאו אלינו אחרי ששברו את שתי רגליה הקדמיות. התעקשנו לטפל בה והיא החלימה מהפציעה והיום מצליחה ללכת על ברכיה. יש כאן ברבור שילדים שברו את שתי כנפיו והוא לעולם לא יוכל ליישר אותן, אבל נראה שהוא נהנה מהחיים איתנו". אנשי החווה לא ויתרו גם על הסוס חסר העין שנורה במהלך סכסוך, על החמור הלבן שהטלף הקדמית שלו נקטעה, או על הסוס שרגלו האחורית מעוותת, 'הודות' למי שהחדירו אליה מוט ברזל שגרם לה להתנפח לממדים עצומים.  

דוברמן שובה לב ומתמסר כחתלתול. רוקי וסוסי החווה (צילום: תמר דרסלר)

"חייבים לחנך, להחדיר מודעות ולעזור"

בשנת 2000 הקים דגני את "העמותה לשיקום נכים וילדים בעזרת בעלי-חיים", בחסותה פועלת חוותו הן כקליניקה שיקומית לחיות - והן כפרויקט רכיבה טיפולי לילדים עם צרכים מיוחדים ובני-נוער בסיכון. את המקום פוקדים מדי יום ילדים הלוקים בניוון שרירים, שיתוק, פיגור שכלי ותסמונת דאון, לצד נערים שביצעו עבירות פליליות ונוער משכונות מצוקה. "בעזרת בעלי-החיים הילדים חווים את הפגיעה שלהם אחרת ומתמודדים עימה", מתארת המדריכה אירית. "חלקם מסוגלים להזדהות עם החיות המשתקמות כיוון שהם עצמם עברו פגיעה מסוג כלשהו, והאחריות לבעל-החיים והדאגה לקיומו משפרת את תחושת הערך והביטחון העצמי שלהם".

הילדים ובני-הנוער לוקחים חלק פעיל בהפיכתם של הסוסים והחמורים שהגיעו למקום שלודים ומופקרים לחיות יפהפיות, לאחר שהעלו בשר על גופם וצימחו פרווה בוהקת. "חלק מהחיות מועברות בתום תהליך השיקום לחוות ופינות חי שעימן אני נמצא בקשר", מרחיב דגני, "אך חלקן יזדקנו אצלנו מכיוון שהפגיעות הפיזיות שנגרמו להן חמורות מדי ולא ניתן למצוא להן בית אחר. יש אצלנו סוס שמשותק בפלג גופו האחורי, כלבה עיוורת שהושלכה וסוסה בשם ירקונה,

שנפלה לפני כמה שנים לירקון ונפגעה על-ידי חיידק טורף. היא עברה ניתוחים רבים להשתלת עור שהשאירו בה צלקות, אבל זה לא מפריע לה להיות סוסה נהדרת ואם לסייחה".  

את טיפולי הרכיבה והשיעורים המוקדשים להכרת בעלי-החיים מעבירים אנשי החווה לא רק בתחומיה, אלא גם בבתי ספר ומוסדות אליהם הם מוזמנים, פעמים רבות בחינם או תמורת סכום סמלי. כיוון שמרבית הפעילות ממומנת על-ידי תרומות, כדי לטפל במאות בעלי-החיים המקום נעזר בקבוצת וטרינרים המספקים את שירותיהם במחירי עלות. "אנחנו נעזרים  בתרומות כספיות של אנשים פרטיים וחברות", מודה דגני. "כך למשל, בימים אלה אנחנו מנסים למצוא מממנים לרכישת מנוף מיוחד שמרים נכים מכיסאות הגלגלים שלהם לגב הסוס. מנוף כזה יאפשר לעשרות ילדים נוספים ליהנות מהרכיבה השיקומית, דבר שאינו אפשרי עתה".

רגע לפני פרידה, דגני מביט מחויך ברוקי, דוברמן שובה לב ומתמסר כחתלתול שמתעקש ללוות אותו בכל אשר ילך. כמו יתר כלבי החווה ועשרות כלבים אחרים להם כבר נמצאו בתים מאמצים, גם רוקי ננטש במקום. כמותם, גם הוא מלווה את אורחי הבית החדש שמצא בכשכושי זנב נמרצים. "בסופו של דבר, כל מה שאנחנו רוצים הוא שאנשים יבינו שלכל חיה יש נשמה וגם היא, בדיוק כמונו, חשה צער וכאב", הוא מסכם. "הלב כואב בכל פעם מחדש כשמגיעה אלינו חיה פצועה, אבל חייבים להמשיך הלאה ולחייך למרות הכל. חייבים-חייבים-חייבים לחנך, להחדיר מודעות ולעזור למי שאינם יכולים לעזור לעצמם". 

• לאתר "העמותה לשיקום נכים וילדים בעזרת בעלי-חיים" לחצו כאן