קללת ההיסטוריונים החדשים

גם אם יש הפרזה רבתי בטענות כמו אלה של צ'ו אן לאי (לשעבר ראש ממשלת סין), שטען כי עדיין מוקדם לעמוד על חשיבותה של המהפכה הצרפתית מ-1789, יש לעתים בסיכומם של אירועים היסטוריים גדולים - כמו זה של מלחמת ששת הימים - קורט של בוסר, אף אם הם נעשים בתום 40 שנה לאירוע. ואכן, כשתוצאות המלחמה עדיין מונחות לפתחנו, ופוטנציאל השימוש בהישגיה - המושכל או הנפסד - רחוק עדיין ממיצוי, יש מקום מסוים להשהיית השיפוט, או למצער לצמצום נחרצותו.

אלא שדומה כי השנה, ביארצייט ה-40, השתלטה על שיח הסיכומים הקביעה הפסקנית כי אותה מלחמה "זימנה לנו קללה" (יוסי ביילין), אם לא "נכבה משלנו" (פרופ' זהר שביט). כשהמקלים שבפוסקים מועילים ברוב טובם להבחין בין הישגיה הצבאיים לבין "האסון המדיני שנלווה אליה" (ד"ר מוטי גולן), או בין ניצחוננו הצבאי לבין "הפסדנו האסטרטגי", שכן "לא הצלחנו לנצל את השטחים כקלף מיקוח להשגת שלום" (ד"ר ראובן פדהצור).

במידה מסוימת, ניתן לראות בקביעות מהמין הנ"ל מעין השלמת תמונה מתבקשת של הטענות הגורסות כי ישראל הרבתה בדחיית יוזמות שלום ערביות לפני מלחמת ששת הימים (פרופ' אבי שליים), או ש"הייתה שורה של הזדמנויות להגיע להסכם עם נאצר" שלא הסתייעו (אורי אבנרי); שמדובר במלחמת ברירה

 לכל דבר ועניין; ושבכלל האוונטורה הצבאית ההיא הייתה לא יותר ממענה מובהק לנסיגה מעמדות סוציו-אקונומיות בחברה הישראלית (פרופ' יואב פלד). טענות כגון אלו, העשויות לרוב מחומרים המעצבים מציאויות אלטרנטיביות, ושנוטות לרוב להלך קסמים על היסטוריונים חדשים ושוחרי קונספירציות ותיקים - החלו באחרונה לחלחל אט-אט אל מחוץ למתחמים הצרים הללו. אמנם, לא כל מי שאמון על תפישת מלחמת ששת הימים כקללה, או כנכבה משלנו, ניזון מחומרים אלה, אך אצל חלקם הדברים משתלבים היטב זה בזה לכלל תמונה שלמה של ישראל שוחרת המלחמות, חובבת הכיבושים וסרבנית השלום הכרונית.

הצהרות חוזרות ונשנות של נאצר ותועמלנים מצרים אחרים בדבר מיגורה של הישות הציונית; גירוש כוח החירום של האו"ם; סגירת מיצרי טיראן; ריכוז כוחות מצריים בסיני ושורה של בריתות הגנה ערביות - הם רק חלק מנסיבות הרקע הטרום-מלחמיות, שעיצבו תודעה ישראלית מבועתת; תודעה שהזינה מחשבות אובדניות על חורבן הבית השלישי. כך, אותו שילוב של החשש מהנורא מכל אם תתרגש עלינו מלחמה, עם ממשלה שהייתה מהמתונות שידעה המדינה, אמור ללמד עד כמה משוללות כל יסוד הטענות המייחסות לישראל נטיות תוקפניות מזה והימנעות מהיענות לצעדי שלום מזה. ואכן, המסמכים הרבים שפורסמו במהלך השנים, ואף בעת האחרונה, מלמדים יותר מכל על כך שישראל עשתה אז כל שלאל ידה כדי להימנע ממלחמה, ובעיקר אמורים הדברים בתקופת ההמתנה הקריטית שבין ה-14 במאי ל-5 ביוני. למעשה, אין ולו מסמך רשמי אחד העומד בסתירה לכך.

אלא שבכל אלה אין כמובן כדי לשנות כהוא זה את דעתם המגובשת של מי שגמרו אומר בינם לבין עצמם, כי את המציאות יש להתאים לתיאוריה ולא להיפך; בדיוק כפי שהיעדר שלום עם כלל שכנותינו אמור, לדעת חבריהם לדרך הלוגית האלטרנטיבית, להעיד כאלף עדים על "אסון מדיני", "כישלון אסטרטגי", "קללה" ו"נכבה", שהסבה לנו המלחמה ההיא. לאי השגת שלום אין דבר וחצי דבר עם הישגי המלחמה גופא, גם אם יש הסבורים כי מלחמה הטומנת בחובה כיבושים ושאין בה שרוולים גדושים של שפני שלום, הינה "אסון מדיני".

האם מלחמת ששת הימים היא שנושאת בעול האחריות לכך שטרם מולאה עד תום תאוות השלום? כמה חוזי שלום נחתמו בינינו לשכנותינו בין 1948 לתחילת 1967, כשאימי המלחמה "המקוללת" ההיא

על "כיבושיה הנוראיים" טרם נראו באופק? האם חוזה השלום עם מצרים יכול היה להיחתם מבלי שתוענק לשכנתנו מדרום התמורה הטריטוריאלית, שהושגה באותה מלחמה "שמרחיקה מעלינו את השלום"? הרי דווקא שוחרי השלום למיניו וזניו הם אלה שאינם חדלים לשנן לפנינו השכם והערב כי השלום הנכסף יושג רק בתמורה להשבת יו"ש והגולן לשכנותינו. וכיצד נוצרה אותה תמורה שאמורה לאפשר את עונג השלום הזה? האם לא באותה מלחמה שטמנה בחובה את "הנכבה שלנו"?

היעלמותו הכמעט מלאה של האיום הקיומי מעל ישראל, שיפור דרסטי במצבה הביטחוני, קשרים צבאיים הדוקים עם ארצות-הברית, הפנמת העובדה בקרב רבים משכנינו כי יקשה עליהם עד מאוד להיפרע מהישות הציונית בדרך צבאית ויצירת עומק אסטרטגי בחזיתות השונות - כל אלה הם רק רשימה חלקית בהחלט של הישגי המלחמה. אותה מלחמה שלפחות בעיני "משמרות השלום" כה סר חינה, עד שקשה לאתר בימים אלה עוולה או צרה שאינה משויכת לפרי באושיה - החל מתאונות הדרכים, עבור במריבות משפחתיות וכלה באלימות במגרשי הכדורגל. כולם היו בניה.