אייזיק ניוטון: צמיחתו של גאון
הוא היה אדם בודד, מר נפש ומהיר חימה שהתרחק מנשים ורב בגסות עם אישים דגולים שנקרו בדרכו. למרות פריצות הדרך שלו במחקר המדעי, הוא מעולם לא ויתר על משיכתו למיסטיקה, ונחשב במשך שנים למי שמהלך על הקו שבין גאונות לשיגעון. פרק ראשון מתוך ספר חדש הסוקר את חייו של אייזיק ניוטון

אייזיק ניוטון נולד בבית חווה בכפר נידח באנגליה, בשנת 1642. תינוק לא רצוי לאמו ובן לאיכר נבער מדעת שלא ידע קרוא וכתוב, שנפטר לפני הולדת בנו. העולם סביבו היה אפוף בערות, תעלומה וכישוף. בלב החשיכה הזאת, ניוטון פתח לרווחה דלת שהוליכה ליקום חדש, קבוע במקום וזמן מוחלטים, ניתנים למדידה וכפופים לחוק הטבע. הוא הגדיר מושגים כ“מסה“, ”כבידה“, ”מהירות“, שהיו מאז למונחי יסוד של המדע.

 

שמו של ניוטון נותר עד היום סמל לשיטה ולסדר בעולם, ומה שגילה, הוא עדיין תמצית הידע שלנו, האינטואיטיבי כביכול, על היקום. ואולם, האיש שחשף, יותר מכל אדם אחר לפניו או אחריו, את לב הדעת האנושית, האדריכל הראשי של העולם המודרני, היה אדם בודד, מר-נפש ומהיר חמה, שמעולם לא התקרב לאישה.

 

תורתו של אריסטו, גילוייו של גליליאו והפילוסופיה של דקארט שימשו לו השראה, אבל הוא רב בגסות עם אישים דגולים שנקלעו על דרכו. ניוטון, אשר הראה כיצד ניתן לנבא את מסלולם של גרמי השמים וכך קבע את מקומנו ביקום, היה גם דתי אדוק, אלכימאי בסתר ולא ויתר על משיכתו למיסטיקה. הוא עטף את עבודתו במעטה של סודיות והתנודד לפחות פעם אחת על סף השיגעון.

 

ניוטון זכה לתהילה עוד בימיו. כאשר נפטר בלונדון בגיל 84, בשנת 1727, כיבדה אותו אנגליה בהלוויה ממלכתית. זו הייתה הפעם הראשונה שהממלכה הבריטית העניקה כבוד כזה לנתין שלה בעבור הישגיו בתחום הרוח. על המצבה שהוקמה לזכרו חרוטה כתובת בלטינית המהללת את עוצמת רוחו האלוהית כמעט, ואת העקרונות שניסח, ומכתירה אותו כגולת כותרת דגולה למין האנושי.

 

* * *

בית החווה ווּלסתוֹרפּ, שנבנה בימי הביניים ועתה היה זקוק למעט שיפוץ, קינן בחיק גבעה ליד הנהר וִיטהֶם. דלתו הקדמית הייתה קצרה, חלונותיו הוגפו בתריסים, מטבחו היה פעיל תמיד ורצפתו הייתה לוחות חשופים של בוקיצה וטיליה על מצע קנים. הוא השתייך למשפחת ניוטון זה עשרים שנה, לא יותר. מאחוריו ניצבו עצי תפוח. כבשים רעו מסביב לו, ככל שהרחיקה העין ראות.

 

אייזיק נולד בחדר קטן בראש המדרגות המוליכות לקומה השנייה. מכוח החוק הפיאודלי, הבית הזה נחשב בית־אחוזה והילד היתום מאב היה אדונו: הייתה לו סמכות ריבונית ביחס לקומץ האריסים שהתגוררו בבקתות הסמוכות. לא עלה בידיו להתחקות אחר מוצאו אל מעבר לסבו רוברט, הקבור בחצר הכנסייה מהלך מיל אחד, בערך, מזרחה מהבית. ובכל זאת, היה זה אך צפוי שהילד ינהל את החווה, במקום האב שלא זכה להכיר מעולם. אמו, האנה אֶסקוֹף, הייתה בת למעמד רם יותר. אחיה, הכומר ויליאם אסקוף, למד בשעתו באוניברסיטת קיימברידג‘, בדרכו לשורות הכמורה האנגליקנית; ועתה התגורר בבית כומר כפרי, במרחק שני מילין משם.

 

כשמלאו לאייזיק שלוש שנים, קיבלה האנה הצעת נישואים של כומר כפרי אחר, בַּרנַבָּס סמית. סמית רצה באישה, אבל לא בבן חורג; נפתח משא־ומתן על תנאי הנישואים, בתיווכם של אחד מבני עדתו של הכומר, תמורת תשלום, ואחיה של האנה. ברנבס סמית היה בן שישים ושלוש, מבוסס היטב; האנה אסקוף הייתה כנראה בת שלושים; הוסכם כי אייזיק יישאר בוולסתורפ, בהשגחת סבתו, וכי סמית יעניק לו חלקת אדמה. תרומתה של האנה למשפחה החדשה הייתה חלקה מוחכרת שהכניסה 50 ליש“ט בשנה.

 

במשך כל ימי נעוריו השתוללה מלחמה במחוזות הכפר הללו. המרד הגדול, שנמשך עשר שנים, פרץ בשנת הולדתו; נאמני הפרלמנט נלחמו בנאמני המלוכה, פוריטנים התקוממו כנגד מה שנראה להם כעבודת אלילים בכנסייה של אנגליה. צבאות אספסופיים של שכירי־חרב התכתשו ברחבי אנגליה התיכונה. לפעמים חלפו רַמָּחים ומוסקטרים בשדות שליד וולסתורפ. אחת ההתכתשויות פרצה ליד גרֶנטהֶם ב־13 במאי 1643; הלחימה נמשכה לסירוגין בקרבת העיר במשך כל הקיץ, ושבה והתלקחה לעתים מזומנות עד לסוף העשור. כנופיות בזזו את החוות בחיפושיהן אחר צידה. אנגליה הייתה שסועה במלחמה, ובה בעת נעשתה יותר ויותר מוּדעת לעצמה - ללאומיותה, לייחודה. חרף השסעים, למרות המאבקים על אמונה דתית ועל דרכי ביטויה, חוללה האומה מהפכה אמיתית. הפוריטנים, שידם הייתה על העליונה בסופו של דבר, שללו את המלוכה האבסולוטית וכפרו בזכותם האלוהית של מלכים. ב־1649, זמן קצר אחרי שמלאו לאייזיק שש שנים, נערף ראשו של המלך צ‘רלס לבית סטיוארט תחת חומות ארמונו.

 

הארץ החקלאית הזאת הקיפה אלפית אחת משטח היבשה של העולם, והייתה מנותקת מגוף היבשת מאז הפשיר הקרח הקוטבי, 13,000 שנה לפני־כן. שבטי בוזזים שהגיעו בדרך הים התיישבו על חופיה, גלים־גלים, והתפשטו אל שפלותיה ועמקיה, שם התקבצו בכפרים. מה שידעו על הטבע ומה שהאמינו על־אודותיו נבע בחלקו משימושי הטכנולוגיה. הם למדו לנצל את כוח המים והרוח כדי לרסק, לטחון וללטש. הכבשן, הכור והטחנה תפסו את מקומותיהם במשק שנעשה בדרך זו יותר ויותר ממוקצע ומדרגי. תושבי אנגליה, כמו קהילות אדם רבות אחרות, ייצרו כלי מתכת - קומקומים מנחושת ומפליז, מוטות ומסמרים מברזל. הם ייצרו גם זכוכית. האומנויות והחומרים הללו היו חיוניים לזינוק הגדול של הידע שעמד להתחולל עתה. רכיבים חיוניים אחרים היו עדשות, נייר ודיו, שעונים מכניים, שיטות מספּוּר המאפשרות ציון שברים קטנים עד־בלי־גבול, ושירותי דואר שחבקו מאות מילין.

 

החיים בכפר

בטרם נולד ניוטון הייתה בארץ עיר גדולה אחת, ובה כ־400,000 נפשות; שום עיר אחרת לא הגיעה אף לעשירית מגודלה. אנגליה עדיין הייתה ארץ של כפרים וחוות, שניהלה את עונותיה על־פי לוח השנה הנוצרי ומקצבי החקלאות: עונת המלטת הגדיים והעגלים, עונת איסוף החציר והקציר. שנים של כשל יבולים חוללו מכת רעב גדולה. פועלים נודדים ונוודים היו רוב רובה של האוכלוסייה. אבל מעמד של אומנים וסוחרים החל להתבסס: רוכלים, חנוונים, רוקחים, זגגים, נגרים ומודדים, שכולם פיתחו תפיסה מעשית ומכנית של הידע. הסוחרים היו אמורים להחזיק ב“דעת ובקיאות בקריאה ובכתיבה“ כמו גם ב“דעת ויכולת בחשבון“ - אם לא בעט, לפחות בחרוזים על־גבי לוח. הם השתמשו במספרים ובנו כלים. גלעינה של כלכלת ייצור הלך והתגבש.

 

כשהיה אייזיק גדול די צורכו, החל ללמוד בבית הספר שניהלה אחת מנשות הכפר בביתה, שם למד קריאה ושינן את כתבי הקודש ודקלם את לוח הכפל. הוא היה קטן מכפי גילו, בודד ונטוש. לפעמים קיווה בסתר לבו למות אביו החורג, ואף למותה של אמו: פעם איים, בפרץ של זעם, לשרוף את ביתם עליהם. לפעמים שאל את נפשו למות, וידע כי המשאלה הזאת היא חטא. כשמלאו לו עשרים, וכבר היה סטודנט במכללת טריניטי, פקד אותו מין משבר של נקיפות מצפון בסביבות חג השבועות הנוצרי, והוא העלה על הכתב - בקצרנות הפרטית שלו - קטלוג של חטאיו. בין החטאים הראשונים מנה ”איוּם על אבי ואמי סמית לשרוף אותם ואת ביתם עליהם“ ו“משאלת מוות ופקידתו על אחדים“. הוא זכר גם ”נרגנות“ כלפי אמו ואחותו למחצה, מכות שנתן לאחותו ולאחרים, ”מחשבות טומאה ומילים ומעשים וחלומות טמאים“ ומקרים רבים של שקר וחילול שבת (דהיינו יום א‘).

 

בימים נאים הזדחל אור השמש לאורך החומה שמסביב לבית. חושך ואור בקעו כמדומה מהחלון - או שמא מהעין? איש לא ידע. השמש הקרינה שפות אלכסוניות, הד דינמי של מסגרת החלון באור ובצל, לפעמים חדות ולפעמים מטושטשות, ביטוי לגיאומטריה מעניינת של מישורים חותכים. היה קשה לשוות צורה לפרטים, גם אם השמש היא הסדיר מכל גרמי השמים, ומעגליה כבר הגדירו את מדידת הזמן. אייזיק שרטט צורות גיאומטריות גולמיות, מעגלים שסומנו בהם קשתות, ונעץ יתדות עץ בקירות ובקרקע כדי למדוד את הזמן במדויק, עד לרבע השעה הקרוב ביותר. ”הוא הפגין עוד שיטה להשׂבעת סקרנותו בחיפוש אחר תנועת השמש, והיא יצירת שעוני שמש בעלי צורות שונות ומעשי מחשבת בכל מקום בבית, בחדרו שלו, בפתחים ובחדרים ובכל מקום שאליו הגיעה השמש.“

 

הוא גילף שעוני שמש באבן והתווה את הצללים שהטילו חודיהם. פירושו של דבר היה ראיית הזמן כבן־זוגו של המרחב, ואת מִשכו כאורך של קשת. הוא מדד מרחקים קטנים במיתרים ותרגם אינצ‘ים לדקות של זמן. היה עליו לשנות את התרגום הזה בהתמדה, עם חילופי העונות. במהלך היום התרוממה השמש וירדה; במרוצת השנה השתנה במקצת מקומה בשמים כנגד כוכבי־השבת והתווה צורת שמונה מתפתלת לאִטהּ, צורה שאי־אפשר לראותה אלא בעיני הרוח. אייזיק למד להכיר את התבנית הזאת זמן רב לפני שהבין כי היא פועל־יוצא של שתי מוזרויות, מסילתו האליפטית של כדור הארץ ונטיית צירו.

 

בוולסתורפ, כל המבקש לדעת מה השעה נעזר בשעוני השמש של אייזיק. ”והוא יצר מין אלמנך של הקווים האלה, ידע לפיהם את היום בחודש, ואת כניסת השמש לבתי המזלות, את מועדי השיווי ומועדי ההיפוך. כך העניקו שעוני השמש של אייזיק, כל אימת שהאירה השמש, הנחיה לבני משפחתו ולשכניו.“ ”אלוהים אדירים,“ אמר הנרי השישי של שייקספיר, ”מה מאושרים הם כמדומני החיים הללו, לגלף שעוני שמש ביד עדינה, נקודה לצד נקודה, וכך לראות את הדקות, כיצד הן חולפות.“ שעוני שמש - ואולי מוטב לכנותם שעוני צל - עדיין שימשו את רוב הבריות למדידת זמנם, אם כי היו כמה כנסיות בעלות שעונים מכניים שאפשר לקרוא בהם את הזמן. בלילה סבו הכוכבים בכיפת השמים השחורה; הירח התמלא והתחסר ונע בדרך משלו, בדומה מאוד לשמש, אבל לא בדיוק - הכדורים הגדולים האלה, שליטי העונות, מאורות היום והלילה, היו קשורים במין עבותות סמויים. לימים ניוטון עתיד לכתוב:

 

אכן עניין רב־קושי הוא זה, הגילוי וההבחנה הלכה למעשה בין תנועותיהם האמיתיות של גופים מסוימים לבין התנועות הנדמות, כי חלקיו של אותו מרחב אין־ניע שבו מתנהלות התנועות הללו בשום פנים אינו חשוף לתצפיות חושינו. ואף־על־פי־כן אין לומר נואש; כי יש בידינו טענות מסוימות להנחותנו, חלקן מתוך התנועות הנדמות, שהן הפרשי התנועות האמיתיות; וחלקן מהכוחות, שהם הסיבות והמסובבים של התנועות האמיתיות. לדוגמה, אם שני כדורים, המוחזקים במרחק נתון זה מזה באמצעות פתיל המחבר ביניהם, יסתובבו סביב מרכז הכובד המשותף להם, נוכל לגלות מתוך מתיחוּת הפתיל את מאמץ הכדורים לסגת מציר תנועתם, ומכאן נוכל לחשב את גודל התנועות המעגליות שלהם…

 

שעוני השמש גילמו ידע מעשי שהתגבש במשך אלפי שנים. בגולמיים מביניהם, השעות לא היו שוות באורכן, שהשתנה מעונה לעונה. הגרסאות המשובחות יותר הגיעו למידה כלשהי של דיוק, וסייעו לרכישת תחושה שונה של הזמן עצמו: לא רק כמעגל חוזר ונשנה, או כסגולה מיסטית המשפיעה על אירועים, אלא כממד בעל אורך משלו - משך הזמן, שאפשר למדוד אותו. ועם זאת, איש לא היה מסוגל לשכלל את שעוני השמש, או אפילו להבין אותם, בטרם צורפו יחדיו כל פיסות התצרף: הצללים, המקצבים, מסילות כוכבי־הלכת, הגיאומטריה המסוימת של האליפסה, הימשכות חומר לחומר. כל אלה היו בגדר בעיה אחת ויחידה.

 

התרשימים הגולמיים: תחילת הדרך?

כשמלאו לאייזיק עשר שנים, ב־1653, מת ברנבס סמית והאנה חזרה לוולסתורפ, עם שלושת הילדים שנולדו לה ממנו. היא שלחה את אייזיק לבית ספר בעיר השוק גרנטהם, מהלך שמונה מילין בדרך הצפונית הגדולה, אשר מנתה אז כמה מאות משפחות - ועתה ישב בה גם חיל־מצב. היו בגרנטהם שני פונדקים, כנסייה, בית גילדה, בית מרקחת ושתי טחנות, לחיטה וללתת. לא היה אפשר לעשות מרחק של שמונה מילין הלוך ושמונה חזור מדי יום, ואייזיק לן בבית הרוקח ויליאם קלרק ברחוב הראשי. ניתן לו מקום לינה בעליית הגג, והוא השאיר אחריו סימנים למגוריו בה - חרט את שמו בקרשי הרצפה וצייר בפחם על הקירות: עופות ובהמות, אנשים ואוניות, וגם מעגלים ומשולשים מופשטים. נתגלו שם גם תרשימים אחרים, גולמיים, שנעשו לפי המשוער בידיו. הביוגרף וייטסייד שפט אותם שלא בחסד: ”יש צורך בעיוורונה של אהבת־אם כדי למצוא בצירופים האלה של מעגלים חותכים, ובשרבוטי דמויות הגפרורים, יכולת אמנותית בראשית דרכה או כישרון מתימטי מוקדם.“

 

בבית הספר קינגס, שהיה בו רק חדר יחיד, נהגה משמעת פוריטנית מחמירה. המורה הנרי סטוֹקס הורה לטינית, תיאולוגיה ומעט יוונית ועברית לשמונים ילדים. רוב בתי הספר של אנגליה לא חרגו מעבר לכך, אבל סטוקס הוסיף מעט חשבון מעשי לתלמידיו, שהתעתדו להיות איכרים: בעיקר במה שנוגע למדידת שטחים וצורות, אלגוריתמים לביצוע מדידות קרקע, סימון שדות בשרשרת מודדים, חישוב אַקרים (אם כי גודל האקר עדיין השתנה מנפה לנפה, או לפי פוריות הקרקע). הוא הציע מעט יותר ממה שהיה נחוץ לאיכר: איך לחסום מצולעים משוכללים במעגל ולחשב את אורך הצלע - הדרך שבה השתמש ארכימדס להערכת ערכו של .

 

אייזיק שרבט את תרשימי ארכימדס על הקיר. הוא נכנס לכיתה הנמוכה ביותר בגיל שתים־עשרה, ילד בודד, מלא חרדות ותחרותי. הוא התקוטט עם ילדים אחרים בחצר הכנסייה, לפעמים עד זוב דם. הוא מילא את מחברת הלטינית שלו בקטעי משפטים נטולי מבוכה, בזרם מחשבה קודר: ברנש קטן; בריאותי העלובה; הוא חיוור; אין לי מקום לשבת; בראש הבית - בתחתית השאול; לאיזה עיסוק הוא מתאים? במה הוא טוב? הביוגרף מנואל הוסיף: ”ניכרת היעדרות מדהימה של תחושות חיוביות. המילה אהבה אינה מופיעה כלל, וביטויי השמחה והתשוקה נדירים. חיבה לבשר צלוי היא היצר החושני העז היחיד.“ הוא אמר נואש. אני אשים קץ. איני יכול אלא לבכות. איני יודע מה לעשות.

 

רק שישים דורות אדם חלפו מאז החלה הדעת להיכתב בסמלים, על אבן או על גוויל. טחנת הנייר הראשונה של אנגליה נפתחה בסוף המאה השש־עשרה, על הנהר דֶטפוֹרד. הנייר היה יקר מפז, והמילה הכתובה כמעט לא נטלה חלק בחיי היומיום. רוב מחשבותיהם של הבריות לא תועדו כלל; רוב הדברים שתועדו נותרו חבויים, או אבדו. אבל היו שמצאו את הזמנים האלה גדושים ביותר מדי מידע. ”אני שומע בשורות חדשות מדי יום ביומו,“ כתב הכומר רוברט בֶּרטון, שהיה קשוב מאין כמוהו - הוא התגורר, למעשה, בספרייה הבּוֹדלֵאִית באוקספורד - לזרימת המידע ולאחסונו:

 

אותם קולות רגילים של מלחמה, מגיפות, שריפות, שיטפונות, גניבות, רציחות, מעשי טבח, מטאורים, שביטים, ספקטרומים, מעשי נסים, צלמי בלהות… וכיוצא בהם, אשר מספקים הזמנים הסוערים האלה. … ספרים חדשים דבר יום ביומו, עלונים, ביטאונים, סיפורים, קטלוגים שלמים של ספרים מכל מין וסוג, פרדוקסים חדשים, דעות, שסעים, דברי כפירה, מחלוקות בפילוסופיה, בדת, וכו‘.

 

ברטון שאף לכנס את כל הידע שהצטבר עד זמנו בספר אנציקלופדי יחיד משלו, והיה זה ספר פטפטני ורב דילוגים מעניין לעניין. הוא לא ניסה כלל להתנצל על גניבות ספרותיות גלויות לעין; או מוטב לומר, הוא התנצל בזו הלשון: ”גם אם היו הרבה ענקים קדמוניים בפיסיקה ובפילוסופיה, אחזור על דבריו של דידאקוס סטלה: הננס הניצב על כתפיו של ענק ירחיק ראות מהענק עצמו; ואף אני יכול להוסיף על קודמי, לשנותם ולהרחיק ראות מהם.“ אין זו ראשית סיפורה של אמרת הכנף הזו, וגם אין זו אחריתה. הוא השתדל להבין את הכתוב בספרים נדירים שהובאו מחו“ל, והציעו מתכונות פנטסטיות ומנוגדות ליקום - מאת טיכו, גליליאו, קפלר וקופרניקוס. הוא ביקש ליישב אותם עם החוכמה הקדמונית.

 

נקודות ראות משתנות

האומנם הארץ נעה? קופרניקוס הפיח רוח חיים חדשה ברעיון הזה, ”לא כאמת, אלא כהשערה.“ אחדים אימצו אותו. ”כי אם הארץ היא מרכז העולם, והיא עומדת דום, כפי שגורסת הדעה המקובלת,“ ואם הספֵירות השמימיות מסתובבות סביבה, אזי חייב הרקיע לנוע במהירות בלתי־סבירה. הדבר נובע ממדידות המרחקים אל השמש והכוכבים. ברטון נטל במשיכה מעט אריתמטיקה (ושיבש אותה תוך־כדי־כך). ”אם ירכב אדם בדרכו במהירות של 40 מילין ביום, ויתמיד בה במשך 2,904 שנה, לא יעבור את הדרך אשר עובר רקיע הכוכבים ב־24 שעות; וב־203 שנה לא יעבור את הדרך שעושה הרקיע הנ“ל בדקה אחת; והדבר אינו מתקבל על הדעת.“ הצופים בכוכבים השתמשו עתה במשקפות; ברטון עצמו ראה את צדק במשקפת שאורכה שמונה רגליים, ונעשה שותף לדעתו של גליליאו כי יש לאותו ”כוכב נודד“ ירחים משלו.

 

הוא נאלץ להתעמק בסוגיות של נקודות־ראות משתנות, הגם שלא הייתה בנמצא שפה נוחה לביטוי תהיות כאלה: ”אילו הייתה עין אדם בשמים, היא לא הייתה מבחינה כלל באותה תנועה שנתית גדולה של הארץ, אלא רואה אותה עדיין כנקודה שאינה ניתנת לחלוקה.“ אם יכולה עין אדם להימצא במרחק שכזה, למה לא יימצא שם אדם? הדמיון פרק כל עול. ”אם הארץ נעה, הריהי כוכב־לכת, ומאירה ליושבי הירח, ולשוכני שאר כוכבי־הלכת, כדרך שהירח והללו מאירים עלינו בארץ.“

 

בדומה לכך נוכל לשער… שיש אינסוף עולמות, ואינסוף ארצות או מערכות, באֵתֶר האינסופי… ולפיכך, יש אינסוף עולמות מאוכלסים: כי מה ימנע זאת? … הרי זה קשר שקשה להתירו.

 

קשה שבעתיים משום שהיו בני־סמכא כה רבים, שהציגו השערות כה רבות: הכמרים של ימינו, הפילוסופים עובדי־האלילים שמכבר הימים, הכופרים, הפלגנים, הכנסייה של רומא. ”המתימטיקאים של ימינו עקרו כל אבן שיש לה הופכין: והם… הפיקו שיטות חדשות של העולם מתוך ראשי דדאלוס שלהם.“ גזעי אדם רבים חקרו את פני השמים במהלך ההיסטוריה, אמר ברטון, והנה הגיע היום שבו גילה אלוהים את תעלומותיו הנסתרות. אכן, זמנים סוערים באמת ובתמים.

 

אבל כל אותם ספרים חדשים דבר יום ביומו לא מצאו את דרכם ללינקולנשייר הכפרית. לסמית, אביו החורג של ניוטון, היו ספרים, בנושאים נוצריים. גם לרוקח קלרק היו ספרים. ברשותו של סמית היה אפילו נייר חלק, כרוך בספר גדול ופשוט למראה שבו החזיק במשך ארבעים שנה. הוא מִספֵּר בשקידה את העמודים, רשם כותרות תיאולוגיות בראש הראשונים מביניהם, ומלבד זאת השאיר אותו ריק כמעט לגמרי. זמן קצר אחרי מותו עבר המטמון הזה לרשותו של אייזיק. לפני־כן, בגרנטהם, בשני פֶּנס וחצי שנתנה לו אמו, הצליח אייזיק לקנות פנקס זעיר של דפים תפורים וכרוכים בעור עגל. הוא הטביע את זכות הבעלים שלו בעמוד הראשון: Isacus Newton hunc librum possidet - אייזיק ניוטון הוא בעל הספר הזה. במרוצת חודשים רבים מילא אייזיק את העמודים בכתב ידו הקפדני, באותיות ובספרות שגובהן לא עלה במקרים רבים על מילימטר וחצי. הוא התחיל משני הקצוות לעבר האמצע. בעיקר, הוא העתיק ספר של סודות וכשפים שיצא לאור בלונדון כמה שנים לפני־כן, תעלומות הטבע והאמנות של ג‘ון בֵּייט - לקט מכל הבא ליד, פזור־דעת, אבל אנציקלופדי במטרותיו.

 

הוא העתיק ממנו הוראות לציור. ”הצב את החפץ שבכוונתך לצייר לפניך, למען לא תיחסם דרכו של האור הנופל עליו.“ ”אם תבטא את השמש, הצג אותה כזורחת או כשוקעת מאחורי איזו גבעה; אך לעולם אל תבטא את הירח או את הכוכבים, אלא בלית ברירה.“ הוא העתיק מתכונים ליצירת צבעים ומיני דיו ומשחות ואבקות ונוזלים. ”צבע הים. קח גרגרי ליגוסטרום בעת שהשמש נכנסת למזל מאזניים, בסביבות 13 בספטמבר, יבש אותם בשמש, ואז מעך אותם והכניסם למים.“ צבעים הקסימו אותו. הוא קִטלג כמה עשרות מהם, בהבחנות דקות ומעשיות: סגול, ארגמן, ירוק, עוד ירוק, ירוק בהיר, חלודה, כחול חום, ”צבעים לתמונות עירומות“, ”צבעים לגוויות מתות“, שחור של פחם־עץ ושחור של פחם־ים. הוא העתיק שיטות להתכת מתכת (בקונכייה), ללכידת ציפורים (“הנח לפניהן יין שחור למען ישתוהו במקום בואן“), לחריטה באבן צור, ליצירת פנינים מגיר.

 

בימי מגוריו אצל קלרק, הרוקח והכימאי, למד לטחון בעלי ומכתש; התאמן בקלייה ובהרתחה ובערבוב; יצר גלולות מכימיקלים והניחן לייבוש בשמש. הוא רשם סוגי מרפא, סוגי תרופות, דברים שיש להימנע מהם:

 

"הדברים המכאיבים לעיניים: שום בצלים וכרישות… קימה מהירה מדי אחרי ארוחות. יינות חמים. אוויר קר… הקזת דם רבה מדי… אבק. אש. בכי רב…"

 

בספרו של בייט התערבבו יחדיו משנת אריסטו ופולקלור: ”ניסויים שונים, מועילים ומרנינים גם־יחד, שאותם אפרט, משום שהם מעורבבים עד־כדי בלבול, תחת הכותרת הפרזות.“ אייזיק העתיק את המילה הזאת בראש כמה עמודים. בייט תיאר ואייר סוגים רבים של מכונות מים וזיקוקי אש, ואייזיק השקיע שעות בגילוף עץ באולר, ובנה טחנות מים וטחנות רוח מעשה חושב. העיר גרנטהם בנתה אז טחנה חדשה; אייזיק עקב אחר התקדמותה ובנה דגם, הפנים את חריקותיו וטפיחותיו של המנגנון ואת העקרונות המושלים בגלגלי זיזים, במנופים, בגלילי הסעה ובגלגלות. הוא בנה בעליית הגג שלו שעון מים מארגז עץ, ארבע רגליים קומתו, עם מחוג שעות על־גבי חוגה מצוירת. הוא בנה פנסי נייר. הוא יצר עפיפונים ושיגר אותם למרומים בשעות לילה, עם פנסים בוערים - אורות בשמים השחורים, להפחיד את שכניו.

 

בייט הציע ידע כמשחק, אבל עם רמז לשיטה: ”ארבעת היסודות, אש, אוויר, מים ואדמה, וכן העיקרון הראשוני,“ כתב. המערכת הוותיקה והמכובדת הזאת בת ארבעת החלקים - עם הסגולות הנלוות אליהם: יבש, צונן, חמים ולח - ביטאה שאיפה לארגן את יסודות העולם, למיינם ולתת להם שמות, בהיעדר כלים מתימטיים וטכנולוגיים. חוכמה פשוטה אפפה גם את התנועה. הסביר בייט: ”חלקיהם הקלים עולים למרום; והגסים והכבדים יותר, אלה עושים את ההפך.“

 

אייזיק השמיט את העקרונות האלה מהעתקתו. הוא דחס לעמודיו הזעירים לוחות אסטרונומיים הנוגעים לבנייתם של שעוני שמש, ועליהם הוסיף חישוב מסובך של לוח השנה לעשרים ושמונה השנים הבאות. הוא העתיק רשימות מילים, והוסיף משלו ככל שעלו על דעתו. בארבעים ושניים מעמודי הפנקס, הוא ארגן 2,400 שמות עצם בעמודות נושאיות:

 

"אמנויות, אומנויות, ומדעים:… רוקח… חרש שריון אסטרולוג אסטרונום… מחלות: … שן נקועה… שיגרון… נמק… פציעת כדור… שארים ותארים: חתן… אח ממזר ברון… קטטן פטפטן… בראוניסט איש־ימיני… אב נואף…"

 

מחשבות על משפחתו לא הביאו מזור לנפשו המיוסרת. ובכל זאת, בסתיו של שנת 1659, כאשר מלאו לאייזיק שש־עשרה שנה, החזירה אותו אמו הביתה כדי לעשותו איכר.

 

  • מתוך הספר "אייזיק ניוטון / ג‘יימס גליק". הוצאת אריה ניר. תרגום: עמנואל לוטם

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה אייזיק ניוטון: צמיחתו של גאון
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד